כן, הדרכון הגיע. ולא, לא הרגשתי צמרמורת מיוחדת כשקיבלתי אותו. אפילו לא הקלה. זה קצת מוזר, כי האמת היא שממש מתחשק לי לנסוע ללונדון. כמה ימים של שקט, קפה טוב, ספרים ורחובות אחרים. להתרחק מעט מהרעש הישראלי הבלתי נגמר, להחליף אווירה ופשוט לנשום.
אבל דווקא כשהדרכון החדש היה מונח מולי, מצאתי את עצמי חושב על סבא שלי, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, שהיה רב קהילת בויאור בהונגריה. סבא איבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, ובכל זאת הצליח למצוא בתוכו את הכוחות לקום מחדש, להאמין, לאהוב ולבנות חיים חדשים.
אמא שלי נהגה לספר שכאשר ניסו לשכנע אותו להגר לארצות הברית, הוא השיב במשפט אחד, פשוט ונחרץ: "אינני עוזב גולה אחת בשביל לעבור לגולה אחרת".
והוא אכן נהג כפי שהאמין. יחד עם סבתא לאה עליה השלום, הוא עזב מאחוריו בית מפואר בהונגריה, משרתים ומעמד מכובד, ועלה לארץ ישראל. הם הגיעו לנתניה, למקום שבו היו בעיקר חול, עוד חול, והרבה אמונה. מבחינתו, אחרי כל מה שעבר, לא הייתה משמעות להחלפת מדינת גלות אחת במדינת גלות אחרת. אם כבר להתחיל מחדש, אז במקום שבו העם היהודי יכול לבנות לעצמו בית.
וחשבתי מה היה אומר לי סבא אילו עמד לצדי ברגע שבו קיבלתי את הדרכון הזר. אני מניח שהיה מחייך. אולי אפילו היה מאחל לי נסיעה טובה ללונדון, ומציע שאיהנה מהקפה, מהספרים ומהשקט. אבל נדמה לי שהיה גם מביט בי במבט החכם והמפוכח שלו, אותו מבט שלא תמיד היה זקוק למילים.
כי לא בנינו כאן מדינה כדי שבשנת 2026 יהודים ירגישו שהדרכון הזר שלהם הוא גלגל ההצלה האחרון מהסיפור הציוני. לא עברנו אלפיים שנות גלות כדי שנחזור לחפש מדינה אחרת שתעניק לנו את תחושת הביטחון שאמורה להיות לנו בבית שלנו.
הכנסתי את הדרכון לתא הכפפות במכונית והדלקתי את הרדיו. שוב וינטר, שוב בנט, שוב ביבי. שוב הוויכוחים, שוב המחלוקות, שוב הרעש הפוליטי והציבורי שאינו נגמר. אותו רעש שגורם לפעמים לרצות לסגור הכול, לארוז מזוודה ולהתרחק לכמה ימים.
ואז חשבתי על ההבדל הגדול שבין הרצון לנוח מהארץ לבין הרצון לברוח ממנה. מותר להתייאש מהממשלה. מותר לכעוס על המדינה, לבקר את מנהיגיה ולהרגיש שהמציאות כאן נעשתה קשה ומעייפת. מותר גם לטוס ללונדון, ואפילו ליהנות מכל רגע. אבל אסור להתבלבל ולחשוב שהעייפות מהמציאות הישראלית פירושה שהבית שלנו נמצא במקום אחר.
אני מבין היטב את המשיכה לדרכון זר. בעולם לא יציב, שבו העתיד נראה לעיתים מעורפל, האפשרות להחזיק באזרחות נוספת מעניקה תחושה של חופש בחירה. היא פותחת דלתות, מקלה על נסיעות ומציעה אפשרויות שלא היו קודם. אין בכך שום פסול, ואני בוודאי לא מתכוון להתנצל על הרצון שלי ליהנות מהאפשרויות האלה.
אבל יש הבדל בין דרכון שמאפשר לעבור גבול לבין דרכון שאמור להעניק ביטחון קיומי. מי שמאמין שאזרחות אירופית היא תעודת ביטוח מפני חוסר הוודאות של הקיום היהודי, כדאי שיזכור את מה שההיסטוריה לימדה אותנו, גם במקומות שבהם יהודים הרגישו בטוחים, מבוססים ורצויים.
סבא שלי הכיר את המציאות הזאת בדרך הקשה ביותר. הוא ידע מה פירושם של בית מפואר, מעמד מכובד וחיים שנראים יציבים, והוא גם ידע באיזו מהירות כל אלה עלולים להיעלם. לכן, כשעמדה בפניו האפשרות להמשיך את חייו בארצות הברית, הוא בחר דווקא בארץ ישראל. לא מפני שהובטחו לו כאן חיים נוחים יותר, אלא מפני שכאן רצה לבנות מחדש את ביתו.
הדרכון החדש שלי יישאר בתא הכפפות עד שאצטרך אותו. אני עדיין רוצה לנסוע ללונדון, לשתות קפה טוב, לקרוא ספרים וליהנות מכמה ימים של שקט. אבל אני רוצה לחזור ממנה הביתה, לא משום שאין לי אפשרות אחרת, אלא משום שאני יודע היכן הבית שלי.
דרכון זר יכול לפתוח לנו שערים בעולם. הוא יכול להיות שימושי, נוח ואפילו חשוב. אבל הוא לא יכול להחליף את מה שסבא שלי הבין אחרי שאיבד כמעט הכול: יש הרבה מקומות שאפשר לחיות בהם, אבל לעם היהודי יש רק בית לאומי אחד.
והבית הזה נמצא כאן.