האם צריך לקבוע בחוק מספר מינימלי של מנדטים למפלגה שממנה יוכל להגיע ראש הממשלה? פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן מעלה את האפשרות הזאת על רקע מערכת הבחירות הנוכחית, שבה חוזר קמפיין "המפלגה הגדולה".
בריאיון לערוץ 7 מסביר כהן כי מאז שנפתלי בנט התמנה לראש הממשלה עם מפלגה בת שישה מנדטים, השתנו כללי המשחק הפוליטיים. לדבריו, התקדים הזה פתח אפשרות שבעבר כמעט לא עמדה על הפרק: גם ראש מפלגה קטנה יכול לדרוש לעמוד בראש הממשלה, אם הוא מחזיק בכוח הדרוש להקמת קואליציה.
"מהרגע שהחומה נפרצה, הכול יכול להיות", אומר כהן. "עד בנט, לכולם היה ברור שמתנהלת תחרות בין שתי המפלגות הגדולות, רק שכל אחת מהן מובילה מאחוריה פחות או יותר גוש. זה מה שהיה תמיד".
לדבריו, מינויו של בנט שינה את אופן החשיבה של השחקנים הפוליטיים. "אף פעם לא קרה שמפלגה קטנה, אפילו לא מפלגה בינונית, מגיעה לראשות הממשלה. בנט היה מפלגה חמישית בגודלה או משהו כזה, אבל הדבר הזה נעשה".
כעת, הוא אומר, ראשי מפלגות יכולים לטעון שגודל הסיעה אינו המדד היחיד להתאמה לראשות הממשלה, ולהציג שיקולים אחרים, כמו ניסיון פוליטי או מספר התפקידים הבכירים שמילאו בעבר.
"אם כבר גודל המפלגה לא קובע, ופעם אחת כבר היה ראש ממשלה עם שישה מנדטים, אז עכשיו בואו נדבר על דברים אחרים", הוא מסביר. "מי שיש לו ניסיון במערכת הפוליטית, מי היה יותר פעמים שר וכל הדברים האלה".
כהן מתייחס בהקשר הזה לנפתלי בנט ולאביגדור ליברמן, שלדבריו אינם ממהרים לקבל את מעמדו של גדי איזנקוט כמוביל המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים. האפשרות שידרשו רוטציה בראשות הממשלה הופכת, להערכתו, את המאבק הפנימי בין המפלגות למורכב יותר.
כהן אינו קובע שבנט או ליברמן אכן יציבו דרישת רוטציה כתנאי מחייב לכניסה לממשלה. לדבריו, עדיין לא ברור עד כמה יתעקשו על כך במשא ומתן הקואליציוני. אולם עצם האפשרות שראשי מפלגות קטנות יחסית ידרשו את ראשות הממשלה מעלה בעיניו שאלה עקרונית על גבולות המיקוח הפוליטי.
מכאן מגיע כהן לאפשרות של שינוי חקיקה. אם הנורמות הפוליטיות אינן מונעות ממפלגות קטנות לדרוש את ראשות הממשלה, הוא סבור שייתכן שיהיה צורך לשקול הסדרה חוקית.
אחת האפשרויות שהוא מעלה היא קביעת רף מינימלי של מנדטים למפלגה שממנה יוכל להגיע ראש הממשלה. כהן מזכיר כדוגמה רף של 15 מנדטים, אך מדגיש כי אינו מציע בשלב זה נוסח מגובש, וכי יש לבחון גם מצבים שבהם כל המפלגות יהיו בינוניות בגודלן.
לדבריו, קיימים תקדימים לכך שהתנהלות פוליטית הובילה בהמשך לשינויים בחוק. כדוגמה הוא מזכיר את אירועי "התרגיל המסריח" בשנת 1990 ואת ההסדרים שנקבעו לאחר מכן בנוגע להתחייבויות פוליטיות ולפרישת חברי כנסת מסיעותיהם. "הרבה פעמים זה קורה, כשתרבות פוליטית לא עוצרת משהו, אז החוק צריך להתייחס לדברים".
עם זאת, כהן מבהיר כי אינו יודע אם אכן ייעשה שינוי כזה. לדבריו, השאלה תתעורר ביתר שאת אם הדרישה לרוטציה מצד מפלגות קטנות תהפוך לתופעה חוזרת, ללא קשר לזהות הגוש הפוליטי. "אם תתפתח כאן פוליטיקה שבכל פעם, לא משנה באיזה גוש, מפלגה עם שבעה או עשרה מנדטים תגיד 'טוב, אנחנו רוצים את ראשות הממשלה באיזו רוטציה', ייתכן שהמחוקק יצטרך לטפל בזה כדי לעצור את התופעה".
אלא שבמקביל לדיון על ראשי מפלגות קטנות המבקשים להגיע לראשות הממשלה, מתנהל במערכת הבחירות קמפיין המבוסס דווקא על הטענה ההפוכה: שהמפלגה הגדולה ביותר היא זו שתקבל את המנדט להרכיב ממשלה. כהן דוחה את הטענה הזאת באופן נחרץ.
לדבריו, ההיסטוריה הפוליטית בישראל מלמדת שגודל הסיעה אינו מבטיח את קבלת המנדט מהנשיא. הוא מזכיר שני מקרים שבהם בנימין נתניהו קיבל את המנדט להרכבת הממשלה אף שהליכוד לא הייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.
"היו לנו כבר שני מקרים שבהם ראש המפלגה השנייה קיבל את המנדט מהנשיא", הוא אומר. "בשני המקרים, אגב, מדובר בנתניהו, והליכוד היה המפלגה השנייה בגודלה".
כהן מסביר כי לפי התקדימים שאליהם הוא מתייחס, הגורם שהכריע היה מספר חברי הכנסת שהמליצו לנשיא להטיל על מועמד מסוים את מלאכת הרכבת הממשלה, ולא מספר המנדטים של מפלגתו.
"הנשיא עד היום, לפי כל התקדימים, הטיל את התפקיד על מי שמספר הממליצים שלו גדול יותר", הוא אומר.
הוא מדגיש כי גם תמיכה של פחות מ-61 ממליצים אינה שוללת בהכרח את האפשרות לקבל את המנדט. לדבריו, נתניהו כבר קיבל בעבר את ההזדמנות להרכיב ממשלה גם כאשר לא עמדו מאחוריו 61 ממליצים.
על הרקע הזה מותח כהן ביקורת על האמירות הנשמעות בקמפיין הבחירות. לדבריו, גדי איזנקוט הציג באופן מפורש את הטענה שאם מפלגתו תהיה הגדולה ביותר, הנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה. "הוא היה היחיד שאמר מפורשות: אם נהיה המפלגה הגדולה, הנשיא יטיל עלינו את התפקיד. זה כמובן מופרך לחלוטין".
כהן סבור שהקמפיין נועד בראש ובראשונה למשוך מצביעים ממפלגות אחרות באותו מחנה. במקרה של איזנקוט, הוא מצביע על התחרות מול בנט וליברמן, שגם הם מבקשים למלא תפקיד מרכזי בהנהגת הגוש.
לדבריו, קמפיין כזה עשוי לסייע למפלגה אחת להגדיל את כוחה על חשבון שותפותיה האפשריות, גם אם אין קשר הכרחי בין היותה המפלגה הגדולה ביותר לבין קבלת המנדט להרכבת הממשלה.
הוא מבחין בין המצב הזה לבין הקמפיין שמנהל הליכוד. לדבריו, הליכוד אינה נדרשת כיום להיאבק על מעמדה כמפלגה המובילה במחנה שלה, ולכן אינה זקוקה לאותה טענה. "נכון לעכשיו, הוא עושה קמפיין נגד וינטר בעיקר על אחוז החסימה, אבל הוא לא אומר שהליכוד חייב להיות המפלגה הגדולה כדי לקבל מהנשיא את התפקיד הזה".
כהן מדגיש כי השימוש בסיסמת "המפלגה הגדולה" אינו ייחודי למערכת הבחירות הנוכחית. לדבריו, מדובר בטיעון שחוזר שוב ושוב, אף שהתקדימים אינם תומכים במסקנה שמבקשים לשכנע באמצעותו את הציבור. "כמעט בכל מערכת בחירות הקמפיין הזה מופיע. מישהו משתמש בו לכל מיני צרכים וחוזר על הדבר הזה, למרות שאין לזה שום בסיס עובדתי".
לדבריו, המאבק על גודל המפלגות והאפשרות לדרישות רוטציה מצד מפלגות קטנות הם שני ביטויים שונים של אותה מציאות פוליטית: תוצאות הבחירות אינן קובעות לבדן מי יעמוד בראש הממשלה, וההכרעה תלויה גם בהמלצות לנשיא ובהסכמות בין המפלגות.