להערכתי, ביום שלישי תתנפץ המשוואה שעליה בנה נתניהו את שלטונו - שהוא והימין הם אותו הדבר. הציבור יחזק את העמדות הלאומיות, יתמוך בהמשך ההתיישבות ובמאבק תקיף בטרור, ובאותה נשימה ישלול ממנו את הרוב. הימין ינצח. האיש שהציג את עצמו כתנאי לניצחונו יפסיד.
הליכוד יספוג מכה משמעותית, סמוטריץ' ובן גביר יתחזקו, ובנט וליברמן יקבלו קולות מאנשים שנשארו ימנים ופשוט חדלו להאמין בנתניהו. הסקרים האחרונים תומכים באפשרות של ירידה חדה לליכוד והיעדר רוב למחנהו. שאלת מעברו של וינטר עשויה להשפיע על החשבון, אבל הסיפור הגדול חורג מגורלה של מפלגה אחת.
כדי להבין אותו צריך להפסיק לספור כל מתנגד לנתניהו כ "שמאלני". בוחר שעובר מהליכוד לבנט אינו בהכרח מבקש לסגת מיהודה ושומרון. מי שמצביע לליברמן לא תומך במדינה פלסטינית. אנשים יכולים לרצות יד קשה מול הטרור, בנייה והתיישבות, ובו בזמן לחשוב שראש הממשלה נכשל. הפתק שלהם מחליף הנהגה בלי להחליף השקפת עולם.
בנט אומר זאת במפורש: "אני לא מקים מדינה פלסטינית, ואני ממשיך ליישב את יהודה ושומרון". ישראל ביתנו תומכת בחיזוק ההתיישבות ובהחלת ריבונות בשטחי .C אפילו איזנקוט הודיע שבממשלה שיקים לא תקום מדינה פלסטינית. ההבדלים ביניהם גדולים, וההצהרות עוד יצטרכו לעמוד במבחן המעשה. אבל כיוון התנועה ברור; גם המבקשים להחליף את נתניהו מחזרים אחרי ציבור בעל עמדות לאומיות.
זה עומק הכישלון הצפוי שלו. יהיה קשה לטעון שהציבור דחה את רעיונות הימין כאשר גם המתחרים מאמצים חלק מרכזי מהם. יהיה קשה עוד יותר להסביר מדוע האיש המבטיח שרק הוא מסוגל להגן על ישראל אינו מצליח לגייס רוב שייתן בו אמון.
להערכתי, התשובה נמצאת בהתנהלותו מאז שבעה באוקטובר. האסון היה כישלון מערכתי. ממשלה, צבא, מודיעין ותפיסות שהשתרשו במשך שנים קרסו יחד. נתניהו עמד בראש המערכת ואחריותו כבדה, אבל הוא לא היה היחיד שנכשל. הציבור מסוגל להבין זאת. קשה יותר לקבל את הניסיון להמשיך להנהיג בלי לתת לאחריותו ביטוי אישי, אנושי ומשכנע.
אדם יכול לטעות טעות נוראה ועדיין לעורר אמון אם הוא מכיר בכישלון, מסביר מה ישנה ומתחיל לתקן. אצל נתניהו, יותר מדי מן המאמץ הופנה להדיפת האחריות ולמאבק על אופן בירורה. כך הפך המחדל הביטחוני גם למשבר מנהיגות. המחדל היה מערכתי. הדרך שבה בחר להתמודד עם אחריותו היא שלו בלבד.
וגם במבחן התוכן מצטברות שאלות קשות. מי שמבטיח הכרעה צריך להראות כיצד מגיעים אליה. מי שמכריז על ניצחון מוחלט צריך להסביר את הפער בין ההבטחה למציאות. גבורה צבאית והישגים בשדה הקרב אינם פוטרים את הדרג המדיני מהצגת יעד ברור ודרך להשגתו. יותר משלוש שנים לאחר האסון, הציבור זכאי לדעת כיצד המלחמה הזאת מסתיימת. הבטחת הכרעה אינה יכולה להפוך להסבר למאבק שאין לו סוף.
פרשת קטאר מעמיקה את משבר האמון. החשדות נוגעים לאנשים בסביבתו הקרובה ביותר, ונתניהו הכחיש שידע על קשריהם עם הקטארים. אין בכך הוכחה למעורבותו האישית. יש בכך שאלה ציבורית חריפה על המתרחש בקרבת ראש הממשלה בזמן מלחמה. העובדה שהיועץ הקרוב אליו, החשוד בפרשה, ממשיך לעבוד לצדו בקמפיין הבחירות מחריפה אותה. איזו מסקנה אמור הציבור להסיק מן ההמשכיות הזאת?
ובתוך כל אלה, המכונה הפוליטית הישנה ממשיכה לעבוד. מפלגת אח"י פורשת לאחר לחצים והסכמה על מינוי סגן שר לקידום העקרונות המשותפים. וינטר, שהודיע שימליץ על נתניהו, סופג ממנו מתקפות אישיות. אפשר להסביר את המהלכים בחשש מבזבוז קולות. קשה יותר להסביר מדוע הנחישות המופנית לפירוק מתחרים בימין אינה מתורגמת ליכולת לחבר את חלקיו.
כאן נמצא הכשל הפוליטי. נתניהו מבקש להנהיג מחנה שבחלקים גדלים ממנו הוא רואה איום. הוא דורש אחדות, אבל מתקשה לפנות מקום לשותפים עצמאיים ולרעיונות שאינם שלו. הוא מזהיר מפני אובדן השלטון, בעוד יחסיו עם אנשי ימין אחרים מצמצמים את האפשרות להקים ממשלה. מנהיג נבחן גם ביכולתו לבנות רוב. אי אפשר להפוך כל שותף לשעבר לאויב ואז להאשים את כולם בכך שאין 61.
לכן, אובדן הרוב יהיה פסק דין פוליטי קשה, גם אם המשא ומתן עוד יאפשר הפתעות. הציבור יאמר שהוא רוצה ביטחון, התיישבות ועמידה לאומית, ולצידם אחריות, אמינות והנהגה שיודעת לחבר. אין סתירה בין הדרישות האלה. יש כישלון מתמשך בניסיון למלא אותן.
ביום שלישי עשוי הימין לגלות שהגיע הזמן להשתחרר מהתלות הזאת. רעיונותיו חזקים דיים כדי לעמוד בפני עצמם. הם אינם זקוקים לחסינות אישית למנהיג.
נתניהו ביקש להפוך את עצמו לתנאי לניצחון הימין. הבחירות עשויות ללמד שדווקא הוא הפך למכשול שלו.