אבי ז"ל אהב לספר לי כיצד חזר הביתה, חלוש וכמעט גווע ברעב, לאחר שהיה בשבי במשך שנה (בידי הבריטים, לא פחות!) במלחמת העולם הראשונה.
כשחזר לעיר הולדתו, וישו שברומניה, גילה שדבר לא השתנה: המאפיין היחיד שהגדיר אותו בעיני סביבתו היה היותו יהודי. בתגובה לכך קם והיגר לאמריקה. כל חייו, אף ששמח על כך ששתיים מבנותיו עלו לארץ ישראל, נשא בליבו תודה עמוקה למדינה שבה פסל החירות קיבל את פני המהגרים בשערי ארץ החופש - ארץ שבה החוק מבטיח שוויון הזדמנויות לכל אזרח.
כך היה במשך כחצי יובל לאחר השואה. הייתה זו תקופה שבה המילה "ליברל" עוררה אסוציאציות חיוביות של משחק הוגן, חירות אישית, שוויון ואחווה (שאף הפכה, לצערנו, לגורם שהאיץ את ההתבוללות). האנטישמיות אמנם הייתה קיימת, אך רחשה מתחת לפני השטח. היהודים שגו באשליה שכך יהיה לנצח. הם שגשגו, תרמו למדינתם המאומצת, השתלבו בחברה והרגישו בבית.
עד שזה נגמר. השנים המאושרות הללו חלפו, ובמקומן הגיע עידן הפרוגרסיביות ופוליטיקת הזהויות. בן לילה הפכו היהודים בעיני הפרוגרסיבים לקבוצה הומוגנית המסווגת כ"מדכאים לבנים ונצלנים". שנים של רדיפות וסבל באירופה נמחקו כלא היו מהזיכרון הקולקטיבי.
גם תרומתם האדירה לארצות הברית נשכחה. במציאות שלא הייתה שונה בהרבה מחוויותיו של אבי ברומניה, גילו יהודי אמריקה שכל נאמנותם ועשייתם למען הכלל אינן מצליחות לגבור על תווית הזהות המגזרית שהודבקה להם. השוויון שבו כה האמינו התחלף בשנאה גלויה, כאשר האנטישמיות הישנה והטובה עטפה את עצמה בלבוש חדש: אנטי־ציונות.
בסופו של דבר, פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח הציבורי במערב הפכה לאיום קיומי על הדמוקרטיה הליברלית. היא פוררה את הקשרים הפטריוטיים, טיפחה איבה, קידמה אפליה תרבותית, ובמקום לקדש שוויון בפני החוק - דרשה פריבילגיות לקבוצות שנחשבו "מדוכאות". והיהודים? הם סומנו באופן אוטומטי בצד של המדכאים.
יהודי אמריקה נותרו המומים מול חוסר יכולתם לשכנע את החברה לראות בהם בני אדם פרטיים ולשפוט אותם על פי כישוריהם ומעשיהם. חלקם, בעיקר בקרב הדור הצעיר, לקו בתסמונת שטוקהולם ובחרו להצטרף לשונאיהם. השנאה העצמית הזו עוד תתברר להם כבומרנג, כפי שההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם.
אחרים בחרו לעשות את המעשה הציוני המתבקש ועלו לישראל - המקום שבו היותך יהודי אמורה להוות גורם מאחד. אך מהר מאוד הם גילו שגם במדינה היהודית קיימת פוליטיקת זהויות משלה, ושהחברה הישראלית מקטלגת את אזרחיה לתת־קבוצות: על בסיס השירות הצבאי (ציונים וציונים־דתיים מול חרדים), על בסיס רמת שמירת המצוות (חילונים מול דתיים ומסורתיים), על רקע עדתי (מזרחים מול אשכנזים), על בסיס גאוגרפי (פריפריה, מרכז, יהודה ושומרון), וכמובן על בסיס פוליטי (ימין ושמאל). ואולי שכחתי עוד כמה תגיות בדרך...
עברו עשרות שנים מאז עלייתי ארצה, ואיני סבורה שהישראלים מסוגלים לשפוט אדם מבלי להביט - בגלוי או בסתר - על שיוכו המגזרי. פוליטיקת הזהויות מושרשת עמוק מדי בחברה שלנו. לכן, אין זה מציאותי לצפות מהבוחר החילוני להתעלם מהכיפה שעל ראשו של בצלאל סמוטריץ' או מהתווית "מתנחל" שהוצמדה לו, כדי להכיר בעובדה פשוטה: הוא מסתמן כאחד משרי האוצר הטובים ביותר שהיו למדינת ישראל.
זאת בזכות הצלחתו המרשימה לשמור על הצמיחה הכלכלית ועל יציבות המשק במהלך המלחמה הארוכה והיקרה ביותר שידענו (חלקית, אגב, בזכות נכונותו להקשיב למומחים מקצועיים ללא קשר לשיוכם הפוליטי). האם אותם מצביעים מסוגלים להודות שמשרד האוצר - שבמשך שנים נחשב לבית קברות פוליטי לפוליטיקאים שאפתנים - מנוהל ביד רמה, למרות שכל הפרשנים ניבאו שזה יהיה סוף הקריירה של יו"ר הציונות הדתית? אני מסופקת.
אך בעוד שאת יחסו של הציבור הכללי עוד אפשר להבין, מה שלא ניתן לעבור עליו בשקט הוא המאמצים של גורמים בתוך הציונות הדתית עצמה לקדם פוליטיקת זהויות צרה וקטנונית. במקום לשבח הישגים ויכולות מוכחות, הם מייצרים שסעים פנימיים: מעמידים "חרד"לים" מול "לייטים", או תושבי ערים מול תושבי יהודה ושומרון.
העיתונאי ג'ייסון ויליק צדק כשכתב בשנת 2023 כי פוליטיקת הזהויות היא אנטי־ליברלית ביסודה, משום שהיא כופה על הפרט זהות קבוצתית. אני מבקשת להוסיף על דבריו: היא מסנוורת אותנו ומונעת מאיתנו להביט באובייקטיביות באדם, בפרט העומד מולנו.
הדחף לכתוב את המאמר הזה נולד אצלי בעקבות דברים שכתב לא מזמן העיתונאי המוערך אריאל שנבל מעל דפי "מקור ראשון", כשטען שהרשימה המקורית של מפלגת הציונות הדתית כללה יותר מדי מועמדים המתגוררים סמוך לכביש 60 (רמז עבה ליהודה ושומרון). הוא לא היה היחיד שהשמיע את ההערה המקוממת הזו, אך בחרתי לבקר דווקא אותו (וכתבתי לו) בשל הבמה הציבורית הרחבה שלו. האם האבחנה הזו מבקשת לומר שמצביע ציוני־דתי מגבעת שמואל אינו יכול לסמוך על נציג המתגורר בעפרה שידאג לאינטרסים שלו, רק בגלל כתובתו?
האם הפכנו כל כך מפולגים ומגזריים? ואולי פשוט השתגענו? האם כל תת־מגזר זקוק למפלגה שתהיה העתק מדויק של עצמו? פוליטיזציה מוגזמת של זהויות עלולה להתברר כהתאבדות פוליטית קולקטיבית, שתוביל להצבעה לשלל מפלגות רסיסים שלא יעברו את אחוז החסימה - וכל זאת כאשר יש לנו פלטפורמה קיימת במפלגת הציונות הדתית, שאמנם אינה חסינה מביקורת, אך הוכיחה את עצמה במבחן המעשה.
אנו נוטים להתרגל לטוב ושוכחים מה נדרש כדי להשיגו. האם שכחנו את ההישג המונומנטלי של מפלגת הציונות הדתית בהפרדת הסמכויות האזרחיות ביהודה ושומרון מהסמכויות הביטחוניות? המהלך הזה סלל את הדרך להסדרת יישובים צעירים, להקמת יישובים חדשים ולתנופת החוות החקלאיות שבולמות את ההשתלטות הערבית הבלתי חוקית על אדמות ארץ ישראל. המהלך הזה הביא לסיומה את הקפאת הכבישים המפלה שחוללה מרב מיכאלי (כבישים שאני מברכת עליהם בכל פעם שאני נוסעת לבקר את בתי בגוש עציון). הסיעה אף מצאה, למשל, את הדרך לסייע במימון שכר הלימוד הגבוה באולפנות ובישיבות התיכוניות - ועוד הישגים רבים שאנו רואים בהם היום דבר מובן מאליו.
ומילה לאלו בתוכנו ששמים את סוגיית גיוס החרדים בראש מעייניהם: למרות התסכול העמוק והמוצדק של המגזר שלנו, מגזר שחי יום־יום את מחיר הדמים הנורא והשכול, ולמרות הצורך המבצעי הדחוף בלוחמים - אני מבינה היום שהפלת ממשלה בעיצומה של מלחמה קיומית הייתה מביאה עלינו אסון כבד בהרבה. והחרדים, אל נשלה את עצמנו, היו מפרקים את החבילה ללא היסוס. ברור לי גם, לצערי, שהבעיה המורכבת הזו לא תיפתר באמצעות חוקי כפייה וסנקציות שנועדו לכפות גיוס לצבא על צעירים חסרי מוטיבציה, שאינם שותפים לאתוס הציוני, גם אם אנו חשים שהעונשים הללו מגיעים להם בצדק. בממשלה הבאה אפשר לסמוך על כך שמפלגת הציונות הדתית תקדם פתרון בלי להגיע למלחמת אחים.
בואו נודה על האמת: הישגים פוליטיים הם תולדה של כישרון ומיומנות, אך בסופו של דבר הם נמדדים במספר הידיים המורמות בתוך המשכן ברגע האמת. הרקורד של אבי מעוז כחבר כנסת יחיד בשנים האחרונות הוא ההוכחה המובהקת לכך שגם פלטפורמה רעיונית מושלמת, ככל שתהיה, אינה מספקת ללא כוח פוליטי מאחוריה. כשמקלפים את הרטוריקה הלוהטת שלפני הבחירות, נשארים עם עבודה סיזיפית ותבונה פוליטית. את השיעור הזה החמיץ תא"ל במיל' עופר וינטר, חסר הניסיון הפוליטי, שסירב להצעות להוביל פרויקטים מעשיים בנושאים הבוערים בו ולהפוך מדיניות למעשים בשטח.
בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וחברי סיעת הציונות הדתית היו אמנם חלק מהממשלה שקדמה לשבעה באוקטובר, אך הם עמדו כחומה בצורה נגד ה"קונספציה" הביטחונית הרווחת. על אזהרותיהם המוקדמות מול המערכת יש להעריך אותם, ולא לצבוע אותם באותו מכחול של אשמה קולקטיבית במחדלי העבר. גם במהלך המלחמה הם שמנעו כניעה לתכתיבי חמאס ולשחרור החטופים בכל מחיר, לחצו על ראש הממשלה לתמרן ברפיח ועמדו על יעדי המלחמה.
הציבור הציוני־דתי נוהג בדרך כלל לבחור מנהיגים בעלי עמוד שדרה אידיאולוגי, הנאמנים לערכי המגזר. אך לצד הערכים, חובה עלינו לבחור, ללא כפיות טובה, באנשים בעלי קבלות מוכחות - מנהיגים שיודעים כיצד המערכת השלטונית פועלת ומסוגלים להביא תוצאות בשטח.
הכותב היא יועצת בכירה ועורכת מאמרי דעות ויהדות באתר באנגלית של ערוץ שבע. היא חברת הוועד המנהל של מכללת אורות ישראל, חברת דירקטוריון ערוץ הכנסת ובעלת תארים במתמטיקה ובחינוך יהודי. בעבר הייתה יו"ר אמונה, מנהלת כפר הנוער הדתי, חברת המועצה האזורית עמק זבולון וחברת מועצת החמ"ד.