נתניהו התראיין השבוע כמעט בכל ערוץ והתפאר בכך שעמד מול לחצים של נשיאים בעייתיים כמו אובמה וביידן, ושאפילו עם טראמפ היו לו אי-הסכמות, "כפי שמקובל בכל משפחה".
אז נגמרו התירוצים. כולם יודעים שהאויב הערבי מתרשם רק מלקיחת אדמה ומהתיישבות, ולכן זה מה שצריך לעשות ממש עכשיו, כדי לחסוך בדם לפני שיהיה מאוחר מדי.
במקום להרוס את בית המחבל, או להסתפק בהריסת חדר אחד בתוכו, אני מצפה שראש הממשלה יכריז עוד היום כי בית משפחת המחבל פונה, משפחה יהודית נכנסה להתגורר בו, וכל בני משפחתו הגרעינית של המחבל גורשו לעזה. האמינו לי, יש מספיק משפחות חלוצות שישמחו להתיישב בבתים הללו, כפי שהיה בעיר דוד ובחברון.
נכון, הממשלה חוללה מהפכה של ממש במדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון. על כך מגיע לה שכוייח, ויישר כוח מיוחד לציונות הדתית, למפלגה ולמגזר. אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר, מדובר בעוד מאותו הדבר, וזה עדיין לא ימנע את הפיגוע הבא. דרוש צעד החלטי יותר: גירוש והתיישבות.
כי שוב ערב שבת, ושוב פיגוע, ושוב הרוגים ופצועים, ושוב כתר - ודבר לא השתנה.
חיילינו הגיבורים, שחיסלו את המחבלים, חסכו לנו לפחות את האמירה הגנרית: "נרדוף אחרי המפגעים ונשיג אותם בכל מקום", וכיוצא באלה הצהרות.
כולם יודעים שהטלת סגר לא תרתיע את המחבל הבא, וגם לא אטימת חצי חדר בביתו. יש הטוענים כי הצעד שייצור את ההרתעה המשמעותית ביותר מפני פעילות חבלנית עוינת הוא גירוש והתיישבות.
ולגבי החשש מפני "מה יאמרו הגויים" - הם ממילא אומרים את דברם, וספק אם אי פעם יהיה לנו בבית הלבן נשיא אוהד כמו טראמפ.
האדישות של חלק מבוחרי הימין, שאינם יוצאים להצביע, נובעת בין השאר מכך שהם מגלים פעם אחר פעם ש"דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". הצהרות על גבי הצהרות של פוליטיקאים, ובשטח המצב נמשך.
אלמלא כוחות הביטחון, ובראשם השב"כ, שמצליחים לסכל את מרבית הפיגועים, המצב כנראה היה חמור הרבה יותר. אבל לאחר 7 באוקטובר יש להתייחס לכל פיגוע שסוכל כאילו התממש. לא רק יכולתו של האויב מעניינת, אלא גם רצונו לפגוע בנו.
כדי להוציא מאויבינו את הרצון לפגוע בנו ולהשמידנו, חייבים להצמיד לכל פעולת טרור "תג מחיר" בדמות גירוש והתיישבות. ויודגש: לא "תג מחיר" של מתפרעים בודדים, שגורמים לנזק בינלאומי, אלא "תג מחיר מדינתי".
ולגבי הטענה בדבר "הבלתי מעורבים" - יש לזכור שלכל מחבל יש בית גידול. התפיסה שלפיה הוא ינק את השנאה בביתו ובמשפחתו הגרעינית עומדת בבסיס הדרישה להטיל אחריות גם על בני משפחתו.
בהקשר זה מספר לנו התלמוד במסכת סוכה (נו ע"ב) על מרים בת בילגה, שהמירה את דתה ונישאה לסרדיוט ממלכי היוונים. כאשר נכנסו היוונים להיכל, הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואומרת: "לוקוס, לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק?"
כששמעו חכמים על מעשיה, הענישו את כל משמרת הכהונה שאליה השתייכה משפחתה בעונש קולקטיבי, שהרע את תנאיה בעבודת המקדש.
הנימוק לכך נשען על ההנחה שאותה אישה שמעה את הדברים בביתה, כפי שנאמר בתלמוד: "שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה" - כלומר, הדברים שהתינוק אומר בשוק מקורם בדברים ששמע מאביו או מאמו.
מכאן גם התפיסה שלפיה השנאה שספגו המחבלים בבית גידולם מחייבת הטלת אחריות על המשפחה הגרעינית כולה. לפי גישה זו, העונש המרתיע יהיה נטילת הבית והקרקע, מתוך הנחה שכך תיווצר הרתעה והמחבל הבא יחשוב אלף פעמים לפני שייצא לבצע פיגוע.
כך, לכל משפחה בכפר יהיה אינטרס מובהק להזהיר את בניה מפני מעשי טרור ואף להתריע בפני כוחות הביטחון, משום שפגיעה ביהודים פשוט לא תשתלם.
בינתיים, ועד שזה יקרה, הם ימשיכו להקים אוהלי אבלים, לעתור לבג"ץ ולהתהדר בבן ה"שהיד".