ילד בן שבע או שמונה שפחד להיכנס למקווה עיכב במשך שנים את השלמת הליך הגיור שלו. אמו כבר התגיירה, אבל הילד לא הצליח להתגבר על הפחד מהמים. כשנדמה היה שאין פתרון, הרב חיים דרוקמן החליט לטפל בעניין בעצמו. הוא הציע לילד להיכנס איתו למקווה, והבטיח שיעשה יחד איתו כל שלב בדרך לטבילה.
את הסיפור הזה חושף הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר ודיין גיור לשעבר, בריאיון לפודקאסט של ערוץ 7.
לדבריו, המקרה ממחיש את הדרך שבה התייחס הרב דרוקמן למתגיירים: לא כאל מי שעומדים למבחן מול בית דין, אלא כבני אדם הזקוקים לליווי אישי, לסבלנות ולתחושת שייכות.
"הרב אמר, בוא, אני אטפל בזה", סיפר הרב אירם. "הוא קרא לילד ואמר לו: אני מבין שאתה מפחד להיכנס למקווה. אם אני אכנס למקווה, אתה תיכנס איתי גם?".
הילד הסכים, והרב דרוקמן החל להנחות אותו צעד אחר צעד. "הוא אמר לו: עכשיו אתה עושה מה שאני עושה. אם אני מוריד חולצה, אתה מוריד חולצה". כך, לדברי הרב אירם, נכנסו השניים למקווה והילד השלים את הטבילה. "באמת הרב צריך להתעסק עם זה? כן, צריך להתעסק", אמר הרב אירם. "ככה הוא ירגיש".
הגישה הזאת עומדת גם במרכז תפיסתו של הרב אירם, שכיהן כדיין גיור לצד הרב דרוקמן ופרסם ספר הלכתי העוסק בתפקידם של רבני הקהילות בקליטת מתגיירים. לשיטתו, הגיור אינו מסתיים בהחלטת בית הדין, אלא מחייב את השתלבותו של המתגייר בחיי הקהילה היהודית.
"להיות יהודי פירושו של דבר להשתייך לעם ישראל, כלומר להיות חלק מהקהילה הזאת שקוראים לה כלל ישראל", הסביר. לדבריו, קבלת המצוות היא חלק הכרחי מתהליך הגיור, אך אין לראות בה את התכלית היחידה שלו.
הרב אירם הצביע על ההבדל שבין אדם המקיים מצוות לבין אדם שהצטרף לעם היהודי. לדבריו, גם מי שאינו יהודי יכול ללמוד את הלכות השבת והכשרות ולקיים אותן, אך בכך בלבד אינו נעשה יהודי.
"נקודת הקשר של המתגייר עם עם ישראל היא לא בית הדין", אמר. "נקודת הקשר של המתגייר עם עם ישראל זה עם ישראל, כלומר האנשים שהוא פוגש, הקהילה שלו, רב הקהילה, האנשים בקהילה. איך שהם קולטים אותו, ככה הוא נקלט".
כדי להמחיש את הדברים תיאר הרב אירם את חווייתו של אדם הנמצא בתהליך גיור ונכנס לראשונה לבית כנסת. הוא אינו מכיר את סדר התפילה, אינו יודע מתי לעמוד או להסתובב, ולעיתים מעדיף לשבת מאחור כדי שלא יבחינו בו.
במצב כזה, הסביר, לתגובתם של המתפללים יכולה להיות השפעה מכרעת על תחושת השייכות שלו. חיוך, הזמנה לשבת לצד אחד המתפללים או עזרה בהתמצאות בסידור עשויים להעניק לו תחושה שהוא רצוי. מבט חשדני או יחס מרוחק עלולים להרחיק אותו. "התגובה הזו יכולה לגרום להחלטה האם להתגייר או לא", אמר. "המגע של המתגייר עם הקהילה קובע למעשה איך יתנהלו חייו בהמשך".
לדבריו, זו גם הייתה התפיסה שהנחתה את עבודת בתי הדין שבהם פעל. במקום להמתין עד שהמתגייר יסיים את לימודיו ויגיע לדיון רשמי, ביקשו הדיינים להכיר אותו כבר בשלבים מוקדמים של התהליך. "זה מודל של בית דין שהולך אל המתגייר ולא הפוך", הסביר. לדבריו, הדיינים השתתפו בלימוד באולפני הגיור, פגשו את התלמידים בכיתות ופעלו בשיתוף עם המורים ועם רבני הקהילות.
כך, כשהמתגייר הגיע לבסוף לבית הדין, הוא כבר הכיר את הדיינים ולא ראה בהם דמויות זרות שבאו לבחון אותו. "הוא מבין שהוא חלק מקהילה, הוא מבין שהוא חלק מציבור, הוא מבין שהוא לא בא לפה בתור נאשם", אמר.
הרב אירם הדגיש כי הגישה האישית לא באה במקום הדרישות ההלכתיות. לדבריו, הרב דרוקמן הבהיר לדיינים מראשית עבודתם המשותפת כי עליהם לפעול על פי ההלכה ללא פשרות. "המשפט הראשון היה: פה עובדים על פי ההלכה, שיהיה ברור. אנחנו עושים מה שההלכה דורשת, לא מעגלים פינות", סיפר. הוא הוסיף כי כל ישיבת בית דין נפתחה בחצי שעה של לימוד משותף של תשובות הלכתיות בענייני גיור.
לצד ההקפדה ההלכתית, ביקש הרב דרוקמן מהדיינים להכיר לעומק את האדם היושב מולם. לפני כל דיון נדרשו לעיין בתיקו של המתגייר, ללמוד על הרקע המשפחתי שלו, על הדרך שעבר ועל לימודיו. "בעיקר כדי לדעת מה לשאול, ועוד יותר מה לא לשאול", הסביר הרב אירם. גם במהלך הדיונים עצמם, סיפר, הקפיד הרב דרוקמן על יחס אישי. כאשר מתגייר נכנס לחדר, נהג לנתק את הטלפון ולהקדיש לו את מלוא תשומת הלב.
"הוא היה מנתק את הטלפון. שקט מוחלט בחדר", נזכר. לדבריו, הרב דרוקמן היה פונה למתגייר בשאלות עדינות ובסבלנות רבה, מתוך כבוד לאדם העומד מולו.
הרב אירם סבור שהיחס הזה משפיע גם על חייו של המתגייר לאחר השלמת ההליך. לדבריו, תחושת הקבלה והמחויבות האישית עשויה ללוות אותו בהמשך דרכו ולעודד אותו להעמיק בשמירת המצוות.
בהקשר הזה התייחס גם למאפיינים הייחודיים של המתגיירים בישראל. לדבריו, רבים מהם אינם מגיעים לגיור בעקבות חיפוש פילוסופי או דתי שהחל מאפס, אלא משום שהם כבר חיים בתוך החברה הישראלית ומבקשים להשתייך אליה באופן מלא.
חלקם משרתים בצה"ל, אחרים גדלו במשפחות בעלות זיקה יהודית, ויש מי שמבקשים להתגייר בעקבות קשר זוגי או תחושת חוסר שייכות. הרב אירם הדגיש כי יש להבחין בין הסיבה הראשונית שמביאה אדם לפנות לגיור לבין התהליך שהוא עובר לאחר מכן.
"כשמתגייר מגיע להתגייר הוא מגיע כי יש לו סיבה", הסביר. "השאלה היא מה הם עושים עם זה, וזה התפקיד של החינוך והלימוד". לדבריו, תפקידם של אולפני הגיור ובתי הדין הוא לסייע לאדם לעבור מהצורך האישי שהביא אותו לתהליך להבנה עמוקה של משמעות ההצטרפות לעם ישראל וקבלת המצוות.
הוא התייחס גם לסוגיית מאות אלפי הישראלים שעלו ממדינות ברית המועצות לשעבר ואינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. לדבריו, מדובר באנשים שחלקם גדלו עם זהות יהודית חזקה, ולעיתים אף חוו אנטישמיות בשל מוצאם, אף שאינם יהודים מבחינה הלכתית. כדי להמחיש את המורכבות הציג דוגמה ממשפחותיהם של בכירים בברית המועצות, שבהן הזהות היהודית החברתית וההכרה ההלכתית לא תמיד חפפו זו לזו.
לדבריו, על העוסקים בגיור להבין את הפער הזה ואת תחושותיהם של אנשים שכבר רואים בעצמם חלק מהעם היהודי, אך נדרשים לעבור הליך גיור כדי להיות מוכרים כיהודים על פי ההלכה.
בספרו החדש מבקש הרב אירם להעניק לרבני קהילות כלים הלכתיים ומעשיים להתמודדות עם המצבים האלה. הוא מתאר שאלות שעשויות להתעורר עוד לפני השלמת הגיור, למשל כאשר אדם הנמצא בתהליך מבקש לקנות מזוזה לביתו או להשתתף בחיי בית הכנסת.
לדבריו, לא די במתן תשובה הלכתית נכונה. יש חשיבות גם לאופן שבו היא נמסרת, למילים שנבחרות וליחס כלפי האדם ששואל. "אם אתה לא תקבל אותו נכון, הגר ייפלט החוצה", הזהיר. "הכי חשוב לא רק לענות את התשובה הנכונה או לא נכונה. איך אתה עונה, מה אתה אומר, איך אתה מסביר ובאיזה פנים".
לקראת סיום הריאיון שיתף הרב אירם בסיפור נוסף על הרב דרוקמן, שלדבריו התרחש לפני שנים רבות, כאשר הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין הכרה בגיורם של קטינים. לדבריו, היה חשש שהכרעה בעתירה תשפיע על מערך הגיור.
במקום להסתפק בהתמודדות משפטית, החליט הרב דרוקמן לפנות ישירות למשפחות שהגישו את העתירה. הוא העמיס עוגות על מכוניתו, נסע מבית לבית ושוחח עם ההורים.
לדברי הרב אירם, הרב דרוקמן הציע למשפחות להשלים את גיור ילדיהן בבית הדין שלו, בתנאי שימשכו את העתירה. המשפחות נענו להצעה, וההליך המשפטי הסתיים ללא הכרעה בעתירה.
"עבר משפחה, משפחה, ישב איתה", סיפר הרב אירם. "כל זה רק מסירות נפש, וגיור זה מסירות נפש".
לצד העיסוק בגיור, התייחס הרב אירם גם להתמודדות של היישוב אלעזר, שבו הוא מכהן כרב, עם אובדן 11 מבניו במהלך המלחמה. "זה בהחלט אובדן גדול", אמר. "זה לא רק אחד עשר נופלים, זה אין סוף לוחמים. המון חיילים, מילואים וסדיר, שמתגייסים".
לדבריו, היישוב כולו התגייס לסייע למשפחות השכולות, וכל נפילה מורגשת בחיי הקהילה. "כל אובדן כזה, כל חסר כזה, הוא אובדן לכל היישוב", אמר.
הרב סיפר על הרגעים שבהם נאלץ להמתין מחוץ לבתי משפחות עד שנציגי הצבא יסיימו למסור את הבשורה על נפילת יקיריהן. לאחר מכן נכנסו נציגי הקהילה לבית והחלו ללוות את המשפחות.
לדבריו, ההיכרות האישית של אנשי היישוב עם המשפחות אפשרה להם לסייע גם לצבא בהתאמת הליווי לצורכיהן.
הרב אירם חזר גם לבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, כאשר החלו להגיע הידיעות על המתקפה בדרום. הוא תיאר כיצד עבר בין בתי הכנסת ביישוב, עדכן את המתפללים במצב וביקש לקצר את ההקפות, בזמן שאזעקות נשמעו ותושבים החלו לצאת לשירות צבאי."אתה רואה את הילדים האלה, אתה גדלת עם הילדים האלה, נכנסים למכוניות, לבושים מדים, אתה יודע, הלב נופל", סיפר.
הוא הזכיר את רינה זיגדון, שנרצחה במסיבת הנובה וזוהתה רק כעבור כמה ימים, ואת הלל סעדון, שנהרג כלוחם באותו יום. לצד יוזמות ההנצחה האישיות של המשפחות, מקדם היישוב הקמת טיילת זיכרון שתוקדש לכלל הנופלים. התוכנית כוללת שביל ובו אזורי פעילות לנוער ולמבוגרים, לצד מקום זיכרון יישובי.
"אנחנו מרגישים כיישוב, ממש כיישוב שכול", אמר הרב אירם. "היישוב מרגיש שהוא חייב להנציח את השכול הזה לא רק ברמה משפחתית אישית, אלא גם ברמה היישובית".