ראש ישיבת ההסדר שעלבים, הרב מיכאל ימר, מספר כי הוא מוטרד מהמתיחות בין חלקי הציבור. הוא סיפר שפנה לראש המועצה באזור מגוריו והציע לקיים מפגש משותף של דתיים וחילונים עוד לפני הבחירות.
"זה לא אומר שצריך להסכים אחד עם השני. אבל זה אומר שצריך שיהיה דיבור, שצריך שיהיה ביחד, להרגיש שאנחנו עם אחד, ושאחד יקשיב לשני", הסביר. "המטרה שלי במפגש הזה היא לא לשכנע אף אחד, אבל לתת הרגשה של הביחד. ואני חושב שזה חסר היום".
כדוגמה לאפשרות ליצור מפגש בין קבוצות שונות בחברה, תיאר ביקור בפולין עם תלמידי הישיבה. לאחר שפגשו משלחות ישראליות נוספות, אחד התלמידים הציע להזמין את כולן לסעודת מלווה מלכה. הרב לא ציפה להיענות גדולה, אך לדבריו הגיעו למפגש חמישה אוטובוסים של ישראלים, ובהם גם תלמידי בתי ספר חילוניים. "זה לימד אותי שאני חושב שיש צימאון שאנחנו חייבים לטפל בו", אמר.
במקרה אחר הגיעו לישיבה, בתיווך בני עקיבא, משתתפים המזוהים עם השמאל כדי לשוחח על סוגיית החטופים, על האפשרות לשחרר מחבלים במסגרת עסקה ועל עמדת הישיבה כלפי ההפגנות למען החטופים. "ישבנו שעתיים וליבנו את הנושא", סיפר. "בשבילי זה היה רגע חשוב מאוד. הנה, אנשי השמאל ואנשי התורה נפגשים יחד".
אחד החלקים האישיים והכואבים בריאיון עסק באובדן שלושה מתלמידי הישיבה, שנפלו יחד במהלך המלחמה. הרב ימר תיאר את ההתמודדות עם הבשורה ואת ההספדים שנשא לתלמידיו.
"שבר גדול מאוד היה. עד היום. שבר גדול, בכי גדול, עצב גדול", אמר. "אני חושב שזה היה היום הקשה ביותר בחיי. שלושה הספדים על בנים, על תלמידים אהובים שפשוט נעמדים לך מול העיניים. אתה מרגיש שאתה יותר לא תראה אותם".
לדבריו, האובדן העניק משמעות אישית לדברים שלימד במשך שנים בשם הרב יוסף דב סולובייצ'יק, על הפער בין המציאות שאדם רואה לבין התמונה השלמה שאינו מסוגל להבין. "פעם ראשונה שהרגשתי את זה, לא רק לימדתי את זה, הרגשתי את זה", אמר.
הרב שיתף בזיכרון ממפגש עם אחד הנופלים, שלום מנחם הי"ד, שהגיע לישיבה כשבוע לפני נפילתו. בשיחה ביניהם שאל אותו כיצד הוא מתמודד עם השירות הצבאי. התלמיד השיב בכנות כי קשה לו מאוד, בעיקר בשל היעדר פרטיות בתוך הנמ"ר שבו שהה עם חבריו.
"אנחנו 11 חבר'ה בנמ"ר", תיאר הרב את דבריו של התלמיד. "סוף סוף אנחנו יוצאים מהנמ"ר, אנחנו צריכים לאכול יחד, לישון יחד. אין לי דקה של פרטיות".
הרב סיפר שכבר החל לחשוב כיצד לעודד אותו, אלא שהתלמיד עצמו שינה את כיוון השיחה. שלום הזכיר לו דברים שאמר לתלמידים עם יציאתם למלחמה, על האחריות לפעול למען עם ישראל גם כאשר הדבר כרוך בקושי אישי.
לדברי הרב, שלום שאל אותו מדוע בכלל יש חשיבות לשאלה אם השירות קל או קשה, כאשר הוא וחבריו פועלים למען הכלל.
בהמשך סיפר על מעשה קטן שאפיין את התלמיד: לאחר שהבחין בחייל שאין לו מגן לשעון, קנה לו מגן מיוזמתו, מבלי שהתבקש לעשות זאת. "היה אדם שתמיד הסתכל על הכול בעין טובה, וכל מטרתו הייתה לשמח אחרים", אמר.
גם את אליהו צימבליסט הי"ד תיאר כאדם של חסד ונתינה, שפעל בשקט ומבלי לבקש הכרה. באחת הפעמים, כששהה עם חבריו בזיקים והמזגנים בחדרים לא פעלו, התקשר לישיבה כדי לברר אם מותר לו לנוח בבית הכנסת הממוזג. עד שקיבל תשובה הלכתית, נמנע מלעשות זאת.
במקרה אחר הבחין בסטנדר שבור של אחד האברכים בישיבה ותיקן אותו מבלי שהתבקש. הרב סיפר כי גם במהלך השירות בעזה המשיך אליהו ללמוד דף יומי באמצעות אוזניות, והספיק ללמוד כך חלק ניכר מהש"ס.
על התלמיד השלישי, יקיר לוי, סיפר כי גם בתקופות חופשה מהצבא היה מגיע תחילה לישיבה. בפגישתו האחרונה עם רבותיו, לדבריו, ביקש להתייעץ כיצד יוכל לקרב לאמונה חיילים ששירתו איתו בנמ"ר.
בעקבות נפילתם קיימה הישיבה אזכרה לשלושים לא רק לשלושת תלמידיה, אלא לכל שמונת הלוחמים שנהרגו בנמ"ר. הרב הסביר כי ביקש להדגיש את האחדות בין המשפחות והלוחמים, ולשם כך הוזמן גם נשיא המדינה.
בנוסף, הוכנס ספר תורה לזכר בוגרי הישיבה שנפלו, ובישיבה מתוכנן בית מדרש חדש שיישא את זכרם.
המלחמה והשירות הממושך של תלמידי הישיבה ובוגריה העלו בריאיון גם את שאלת השחיקה במוטיבציה לשירות. הרב ימר סיפר על תלמידים ששירתו תקופות ארוכות, שבו לזמן קצר לישיבה ונקראו שוב למילואים.
לדבריו, התשובה לקושי טמונה בחינוך לאחריות ולשליחות. "אנחנו צריכים בחינוך להגיע לנשמה של הבן אדם, לאמת של הבן אדם", אמר. "נגיע לדבר הזה, אז עם כל הקושי המוטיבציה תימשך".
הרב התייחס גם לקונפליקטים הלכתיים שעלולים להתעורר במהלך השירות, ובפרט לשירות משותף של גברים ונשים בכלים צבאיים. לשיטתו, יש להקפיד על ההלכה גם במסגרת הצבאית, אך לטפל במחלוקות באמצעות הידברות עם המפקדים והרבנות הצבאית.
"צריך למצוא פתרון, והפתרון צריך להיות כמה שיותר בדרכי נועם", אמר. הוא הוסיף כי הוא נוהג ליצור קשר עם מפקדי תלמידיו עוד לפני תחילת שירותם, כדי לבנות יחסי אמון שיסייעו בפתרון בעיות בהמשך.
בחלק אחר של הריאיון חזר הרב ימר לבית שבו גדל ולהשפעת אביו, שכיהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן. הוא סיפר כי בילדותו למד מאביו את החשיבות של עיסוק בדברים בעלי משמעות, וכי דווקא הדוגמה האישית של האב, איש האקדמיה, השפיעה על החלטתו להקדיש את חייו לעולם התורה.
לדבריו, אביו גדל בגרמניה ונחשף לרדיפות הנאצים עוד לפני עלייתו לארץ. בהמשך עסק במחקר מדעי ואף נפגש עם אלברט איינשטיין, בשיחה שכללה, לצד סוגיות בפיזיקה, גם דיון ביהדות ובמצוות.
"המסר המרכזי שקיבלתי, לא על ידי דיבורים של אבא שלי, אבל פשוט על ידי דוגמה אישית", סיפר. "כשהוא עסק במחקרים שלו, אורו עיניו. ראית, האדם חי".
הרב הסביר כי התפיסה הזאת מלווה אותו גם בהנהגת הישיבה. "אחד הסלוגנים של הישיבה זה לחיות חיים רחבים ולא חיים כפולים", אמר. לדבריו, לימוד התורה צריך להיות יסודי ומעמיק, אך גם להשפיע על מכלול תחומי החיים ולא להישאר מוגבל לבית המדרש.
הוא סיפר כי כשהגיע לראשונה לישיבת שעלבים כתלמיד, ידע בתוך שלושה ימים שזה המקום שבו הוא רוצה ללמוד. לדבריו, שלושה דברים משכו אותו: הרמה הלימודית הגבוהה, הקשר עם אברכים מבוגרים שליוו אותו והיחס האישי לנפשו של כל תלמיד.
בהמשך, כשהתלבט אם דרכו היא בתחום הפסיכולוגיה או הרבנות, ביקש ללמד במשך שנה בימי שישי ללא תשלום, כדי לבחון אם ההוראה היא אכן שליחותו. לאחר שהשתכנע בכך, החליט להישאר בעולם הישיבה.
את אותה תפיסה הוא מבקש להנחיל גם לתלמידיו כיום: לימוד מעמיק, קשר אישי עם הרבנים וחיבור לתורה שאינו מסתיים עם שנות הלימוד בישיבה.
"המטרה של הישיבה היא שהיא לא תהיה אפיזודה חולפת, אלא שהיא תגיע לנשמתו, לפנימיותו", הסביר. "הוא ייקח את הערכים האלו ויתרגם אותם לכל מצב שהוא נמצא בחיים".
הרב ימר סיפר כי לפני כעשר שנים התבקש לקבל עליו את תפקיד ראש הישיבה. לאחר ששקל את הדברים, נענה לבקשה. לדבריו, אחד הדברים החשובים לו כיום הוא הקשר עם הבוגרים והאפשרות לראות כיצד החינוך שקיבלו בישיבה ממשיך ללוות אותם לאורך השנים.