11 מבני היישוב אלעזר נפלו במלחמה, והכאב מלווה את התושבים מדי יום. בריאיון לפודקאסט של ערוץ 7 מספר רב היישוב, הרב חיים אירם, על ההתמודדות עם השכול, על הליווי הצמוד של המשפחות ועל הכוחות שמגלים התושבים גם ברגעים הקשים ביותר.
"זה בהחלט אובדן גדול. זה לא רק 11 נופלים, זה אינסוף לוחמים", אומר הרב אירם. לדבריו, רבים מתושבי היישוב משרתים בסדיר ובמילואים, והמסירות לעם ישראל ולארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מאורח חייהם.
"הנופלים הם צער וכאב גדול שדורש הרבה מאוד כוחות נפש, בעיקר מהמשפחות", הוא מדגיש. "אבל גם מהיישוב שמגויס כולו, לא רק לטובת המלחמה, אלא גם לטובת העזרה למשפחות הללו. כל אובדן כזה הוא אובדן לכל היישוב. אנחנו מרגישים את זה ביום־יום, שעה־שעה. זה מלווה אותנו בכל רגע".
לצד הכאב, הרב מתאר גם את עוצמתן של המשפחות השכולות ואת החוסן הקהילתי. "אנחנו מגלים שגם משפחות הנופלים וגם היישוב בכללו מגלים המון תעצומות נפש. אין רגשות של חולשה, אין צער שמשבית אותך, אלא להפך, תחושות של צורך לעזור, להתרומם, להועיל ולתרום עוד".
אחד החלקים המטלטלים בריאיון עוסק ברגעי ההודעה למשפחות על נפילת יקיריהן. הרב אירם מספר כי במקרים שבהם הנופל היה חייל, הצבא ניהל את מסירת ההודעה, ואנשי היישוב המתינו בחוץ עד שהתאפשר להם להיכנס וללוות את המשפחה.
"היינו מקבלים מידע על חייל שנפל, והיינו בדרך כלל מחכים מחוץ לבית עד שהצבא היה מסיים את ההודעה. ואז היו קוראים לנו והיינו נכנסים למשפחה ומתחילים ללוות אותה יחד עם הצבא עד כמה שאפשר".
לדבריו, להיכרות האישית של אנשי היישוב עם המשפחות הייתה חשיבות רבה. "הצבא מגיע מבחוץ. הוא לא מכיר את המשפחה, לא מכיר את הסביבה. אלה אנשים מקצועיים, אבל לפעמים עזרנו לצבא להבין באיזו משפחה מדובר, ועזרנו גם למשפחה בתקשורת עם הצבא".
הרב מתאר את הרגעים הללו כקשים במיוחד, אך גם כרגעים שבהם מתגלה עוצמת הקשר בין התושבים. "אלה רגעים קשים מאוד, ומצד שני רגעים של אחווה, רגעים של שיתוף".
הרב אירם חוזר גם לבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, ולשעות הראשונות שבהן החלו להגיע הידיעות הקשות.
הוא מספר על ההתרעות, על הדיווחים על חטופים ועל הצורך לעבור בין בתי הכנסת ולהסביר למתפללים את חומרת המצב, תוך ניסיון לשמור על קור רוח ולחזק את הציבור.
"אתה צריך להסתובב בבתי הכנסת ולהתחיל לספר לאנשים שהמצב כזה. צריך לצמצם את ההקפות, לקצר. ותוך כדי הליכה מבית כנסת לבית כנסת אתה מקבל התרעות".
אחד הרגעים שנחרתו בזיכרונו היה המראה של צעירים שגדלו ביישוב ויצאו להילחם. "פתאום אתה רואה ילדים, אתה גדלת עם הילדים האלה, נכנסים למכוניות לבושים מדים. הלב נופל. באמת זה עצוב".
ואז הגיע רגע נוסף, שהמחיש את כובד האחריות המוטלת עליו כרב היישוב. "עוצר חייל בדרך לשער ואומר לך: 'הרב, תן לי ברכה'. מה אתה אומר לו? לא גידלו אותי לזה. מה עושים?"
במקביל, גם בני משפחתו נקראו לשירות מילואים. הרב מתאר כיצד בתוך המציאות הזאת נדרש להמשיך ולתפקד, לחזק את התושבים ולסייע ככל האפשר.
לצד סיפורי השכול, הרב אירם מספר על הקשר ההלכתי שקיים עם החיילים במהלך המלחמה. גם בשדה הקרב, לדבריו, הם המשיכו לפנות אליו בשאלות הנוגעות לשמירת שבת ולמצוות אחרות.
הוא נזכר בחייל שפנה אליו בשאלה הנוגעת לתחום שבת. השניים בחנו את המקרה וגיבשו פתרון הלכתי, אך במוצאי שבת התברר לרב שהחייל בחר שלא להשתמש בהיתר.
כששאל אותו מדוע, הסביר החייל כי חשש שהמצב עלול לעורר ספק חמור יותר מבחינה הלכתית, ולכן העדיף להימנע מהפעולה.
"זה לא ייאמן", אומר הרב אירם. "אלה לא הרבנים הראשיים לישראל. אלה החיילים הפשוטים. יראת השמיים שלהם הפליאה אותי".
לדבריו, המשותף לשאלות הרבות שקיבל היה הרצון של החיילים לא רק למצוא פתרון מעשי, אלא לברר כיצד לנהוג בדרך הנכונה ביותר מבחינה הלכתית.
לצד ההנצחה האישית שמקיימת כל אחת מהמשפחות, היישוב אלעזר מקדם גם מיזם הנצחה משותף לכל הנופלים. הרב אירם מספר כי ביישוב מתכננים להפוך קטע של שביל גדול לטיילת זיכרון, שתשלב בין הנצחה לבין פעילות קהילתית. "אנחנו לוקחים קטע של שביל גדול והופכים אותו לטיילת זיכרון, שיהיו בה גם מקומות לפעילות של נוער ובוגרים, וגם מקום מכבד של זיכרון".
לדבריו, המיזם מבטא את תחושת השותפות העמוקה של היישוב בכאב המשפחות. "אנחנו מרגישים ממש כמו יישוב שכול. האחווה בין המשפחות גדולה מאוד, הקשר ביניהן חזק, והיישוב מרגיש שהוא חייב להנציח את השכול הזה לא רק ברמה המשפחתית האישית, אלא גם ברמה היישובית".
למרות הכאב המתמשך, הרב אירם מדגיש כי התושבים ממשיכים למצוא כוחות לפעול, לסייע ולהתחזק. "זה לא מוריד גרם מהצער", הוא אומר, "אבל ממשיכים קדימה, בתוספת של חיים, בכל הכוח שרק אפשר".