בזמן שמוסדות חינוך רבים מתמודדים עם שאלת השימוש בסמארטפונים, בישיבת בני צבי הנושא כמעט אינו עולה לדיון. ראש הישיבה, הרב שמואל הולשטיין, מספר כי התלמידים אינם מחזיקים מכשירים חכמים, וכי ההחלטה אינה נתפסת בעיניהם כגזירה שיש להיאבק בה, אלא כחלק טבעי מאורח החיים בישיבה.
"די מתחילת עניין הסמארטפונים בישיבה התקבע שלא מחזיקים סמארטפונים בכלל", אמר הרב הולשטיין בריאיון לפודקאסט של ערוץ 7. לדבריו, גם התלמידים עצמם מבינים את הסיבות לכך ואינם מעוניינים במכשירים.
"אני חושב שגם החבר'ה לא רוצים היום את הסמארטפונים", הסביר. "ברור שיש תכנים קשים, אבל היסח הדעת שיש היום סביב הסמארטפונים... לא מאפשר באמת להיות שקוע ולגדול בתורה".
לדבריו, גם השימוש בטלפונים שאינם חכמים מוגבל למכשירים בסיסיים, ללא גישה לאינטרנט או לסרטים. הוא הדגיש כי בניגוד לרושם שעשוי להתקבל מבחוץ, הנושא אינו מעסיק את צוות הישיבה באופן שוטף, משום שהתלמידים שותפים לתפיסה החינוכית העומדת מאחוריו.
ההתייחסות לטכנולוגיה היא חלק מתפיסה רחבה יותר שמציג הרב הולשטיין ביחס לחינוך נערים בגיל התיכון. בישיבה, המונה לדבריו כ־250 תלמידים, מתקיים סדר יום אינטנסיבי של לימודי תורה לצד לימודים כלליים, אך הוא מדגיש כי השאיפה אינה להפוך את התלמידים למבוגרים לפני זמנם.
"בחור בגיל תיכון, בשנות הנערות, הוא לא בחור ישיבה גבוהה רק צעיר", אמר. "יש לו את הכוחות שלו, הוא זקוק לכוחות שלו".
לכן, לצד שעות הלימוד הארוכות, משקיעה הישיבה גם בפעילות חברתית, בספורט ובפנאי. הרב הולשטיין הזכיר מגרשים, חדר כושר, ספרייה, שולחנות פינג פונג וחוגים, שנועדו לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים ולשמור על איזון.
"סדר היום הוא עמוס והוא תובעני", הודה, "אנחנו משתדלים שלא יהיה בלחץ. זו לא אווירה של לחץ". לדבריו, אחד היסודות המרכזיים בחינוך בישיבה הוא יצירת אווירה של חברות ושמחה. הוא הסביר כי המטרה אינה רק להקנות ידע תורני, אלא לגדל בני אדם בעלי מידות טובות, שנעים להיות בחברתם.
"המוטו בישיבה זה עבודת השם בשמחה", אמר. אחת הדוגמאות שהביא לכך היא אירוע סיומי המסכתות שמקיימים התלמידים פעמיים בשנה. לדבריו, עשרות תלמידים לומדים מסכתות גם בזמנם הפנוי, בהפסקות, בשבתות ובתקופות בין הזמנים.
באירוע הקרוב, סיפר, נרשמו כ־250 סיומי מסכתות. "זה אני לפעמים עומד נדהם מהדבר", אמר. "החבר'ה באמת יושבים ולומדים ובקיאים". הרב הולשטיין סיפר כי רבנים המוזמנים לאירועים הללו מתכננים לעיתים להגיע לזמן קצר, אך נשארים שעות ארוכות בשל האווירה וההתרגשות של התלמידים.
מאחורי סדר היום הזה עומדת תפיסה חינוכית שהייתה, לדבריו, חידוש משמעותי כאשר ישיבת בני צבי נוסדה לפני כשלושים שנה בידי הרב זלמן מלמד. הרב הולשטיין השווה בין המודל הנהוג בישיבה לבין סדר היום שהכיר בעצמו כתלמיד ישיבה תיכונית. לדבריו, בתקופתו הוקדש חלק ניכר משעות היום ללימודים כלליים, בעוד שבבני צבי הוחלט להציב את לימודי הקודש במרכז.
"אנחנו לומדים גמרא כל יום עד חמש, גם אמונה והלכה, אבל עד חמש זה נטו קודש", הסביר. רק לאחר מכן מתקיימות שעות לימוד נוספות, הכוללות מקצועות בגרות לצד תנ"ך ומחשבת ישראל.
עם זאת, הוא דחה את התפיסה שלפיה לימודי החול הם פשרה שנכפתה על הישיבה בשל הצורך בתעודת בגרות. "אנחנו רואים בזה לכתחילה, זה לא בדיעבד", אמר. לדבריו, דווקא משום שהישיבה מבקשת לגדל תלמידי חכמים שיהיו שותפים לחיי המעשה, חשוב שהתלמידים ירכשו גם ידע והשכלה כללית. הוא הדגיש כי הישיבה משקיעה בלימודים הללו זמן מצומצם יחסית, אך לדבריו תלמידיה מסיימים עם תעודות בגרות טובות.
הרב הולשטיין סיפר כי החזון החינוכי של בני צבי אינו מסתכם בהכשרת רבנים או מחנכים. השאיפה היא שכל תלמיד יגדל בתורה, גם אם בעתיד יבחר לעסוק במקצוע אחר.
"לא כולם מתאימים בסוף להיות מורי הוראה או מחנכים או דיינים", אמר. "אנחנו בסוף רוצים שכל אחד יעשה מה שמתאים לו ומה שנכון. אבל בכל מקום שהוא יהיה, הוא צריך להיות אדם שיודע ללמד תורה, אדם שיודע להפיץ תורה, וקודם כול להיות תלמיד חכם". לדבריו, השאיפה הזאת באה לידי ביטוי גם בשעות הלימוד הרבות ובתוכניות החזרה על הגמרא. הוא סיפר כי בשמחת תורה, כאשר תלמידי הישיבה מגיעים לקהילתו בהוד השרון, נהוג לערוך מכירה של העליות לתורה בתמורה להתחייבויות ללימוד דפי גמרא.
באחת המכירות, סיפר, החלו ההתחייבויות ב־600 דפים. הרב הולשטיין הסביר כי מדובר במספר התואם את תוכנית הלימודים השנתית של תלמיד בישיבה, הכוללת לימוד בקיאות, חזרות ולימוד עיון.
לצד הלימוד, הישיבה מעודדת את תלמידיה להשתלב בעשייה חברתית ובהתנדבות. הרב הולשטיין סיפר כי עשרות תלמידים משמשים מדריכים בתנועות נוער, ואחרים מתנדבים במסגרות שונות. "אני רואה ערך גדול דווקא שהם יעסקו בהתנדבות, יעסקו בשליחות, יעסקו בעשיית דברים טובים", אמר.
עם זאת, הדגיש כי יש לבחון כל פעילות בהתאם לצורכי התלמיד וליכולתו לעמוד בסדרי הלימוד. לדבריו, ההחלטות מתקבלות תוך התייעצות עם הר"מים ועם הצוות החינוכי. כך גם ביחס לפעילות של תלמידים למען ההתיישבות בארץ ישראל. הרב הולשטיין סיפר כי הישיבה מעודדת חלק מהיוזמות, אך מסתייגת מאחרות, וכל מקרה נבחן לגופו.
"יש מקומות שאנחנו מעודדים, יש מקומות שאנחנו מסתייגים", אמר. "כל דבר אנחנו בודקים לגופו". הוא הדגיש כי פעילויות המתקיימות בימי שישי או בתקופות בין הזמנים, בתיאום עם ההורים, יכולות להשתלב במסגרת החינוכית, אך סדרי הלימוד בישיבה נותרים במרכז.
גם כאשר נשאל על האתגרים שבהתמודדות עם כ־250 תלמידים, סירב להציג מודל אחיד המתאים לכולם.
"אין פה עדר של 250 תלמידים שבו כולם הם אותו דבר", אמר. "לכל אחד יש את הצרכים שלו ואת הקשיים שלו ואת ההצלחות שלו".
לדבריו, יש תלמידים המתקשים ברמת הלימודים, אחרים מתקשים בהתמדה, במרחק מהבית או בהשתלבות החברתית. תפקידו של הצוות החינוכי הוא להכיר את התלמידים ולסייע לכל אחד להתמודד עם האתגרים המתאימים לו. בהתייחסו לתהליך קבלת התלמידים לישיבה, הסביר הרב הולשטיין כי הדגש אינו על איתור תלמידים מצטיינים במיוחד, אלא על התאמה לשאיפות ולדרישות של המוסד.
"אנחנו לא מחפשים גאונים", אמר. "אנחנו מחפשים חבר'ה טובים שיכולים לעמוד בתוכנית הלימודים של הישיבה, אבל שהם רוצים, שיש להם שאיפות של קודש, שיש להם שאיפות של תורה". הרב הולשטיין התייחס גם לעתידה של הישיבה. לדבריו, לאחר שלושים שנות פעילות, המודל שהנהיג הרב זלמן מלמד השפיע על ישיבות נוספות, והוא מקווה שניתן יהיה להרחיב את פעילותו.
"יש לי עוד חלום לפתוח עוד מקומות ועוד סניפים", אמר, והוסיף כי קיימות בקשות ורצונות בכיוון הזה. עם זאת, הבהיר כי הרחבה כמותית של הישיבה עצמה מוגבלת בשל שיקולי מקום והרצון לשמור על רמתה.
לצד תפקידו כראש ישיבת בני צבי, משמש הרב הולשטיין גם כרב קהילה וכרב הגרעין התורני בהוד השרון. לדבריו, שני התפקידים שונים מאוד באופיים, אך הם משלימים זה את זה.
הוא סיפר כי ההחלטה לעבור להוד השרון התקבלה שנים אחדות לאחר ההתנתקות, בעקבות תחושת הנתק שנוצרה בין חלקים בחברה הישראלית. "הגירוש היה בהחלט מטלטל", אמר. "התחושה של הניתוק הזה שנוצר בעם הייתה, אני חושב, הזרז הגדול של לצאת".
לדבריו, החיים בהוד השרון אפשרו לו ולחברי הגרעין להכיר מקרוב ציבורים שלא פגשו קודם לכן בחיי היום־יום. הוא תיאר קשרים עם אלפי תושבים בעיר, ורצון הדדי למפגש ולחיבור לזהות היהודית. "אני לא מאוד אוהב את המילה חילוני", אמר, והסביר כי המפגש עם החברה הישראלית על גווניה הרחיב את היכרותו עם האתגרים, הרצונות והקונפליקטים של ציבורים שונים. מתוך הניסיון הזה הוא קורא למשפחות דתיות נוספות לעבור להתגורר בערים שבהן המפגש בין דתיים לשאינם דתיים מצומצם.
"זו מציאות לא בריאה, המציאות הזאת שבה יש עיר שלמה, עשרות אלפי תושבים, שאין שם אנשים דתיים", אמר. לדבריו, גם מציאות של ערים שבהן אין כמעט מפגש עם ציבור שאינו דתי אינה רצויה.
"החוסר באינטראקציה יוצר לנו מציאות שבה נוצרים נתקים כאלה עמוקים", הסביר. "אני קורא לכל האנשים: תבואו לגור בערים, זקוקים לכם מאוד". הרב הולשטיין סיפר כי עבודתו בהוד השרון משפיעה גם על החינוך בישיבה. הוא מביא עמו לבית המדרש את השאלות וההתמודדויות שהוא פוגש בקהילה, ומבקש להכין את התלמידים לחיים של לימוד תורה לצד אחריות ציבורית.
לדבריו, השליחות הזאת קשורה גם לבית שבו גדל. אביו, ניצול שואה שהיה במחנה ברגן־בלזן, העניק לו פרספקטיבה מיוחדת על החיים במדינת ישראל. הרב הולשטיין סיפר כי אביו קיבל לבר המצווה שלו במחנה חתיכת לחם מהוריו. הזיכרון הזה, לדבריו, ליווה את המשפחה והמחיש את המרחק שבין מציאות החיים בתקופת השואה לבין החיים בישראל כיום.
"איפה היינו רק לפני שמונים שנה בברגן־בלזן, שאבא שלי קיבל מתנה לבר מצווה חתיכת לחם מההורים שלו, ואיפה אנחנו נמצאים היום במדינה חזקה, במדינת ישראל, בארץ ישראל", אמר.
אביו עסק בחינוך ובייעוץ, ואמו חינכה את ילדיה להאיר פנים לכל אדם. הרב הולשטיין סיפר כי הוא רואה בשני ההורים מקור מרכזי לבחירתו לעסוק בחינוך ובפעילות קהילתית. הוא הזכיר גם את שנות לימודיו בישיבת נתיב מאיר ואת השפעתם של רבותיו, ובהמשך את הגעתו לישיבת בית אל. לדבריו, הרב זלמן מלמד היה הדמות התורנית שחיפש, והשילוב בין לימוד תורה רציני לבין מעורבות בשאלות הציבוריות של התקופה משך אותו למקום.
אחד הדברים שחיזקו את החלטתו ללמוד בבית אל, סיפר, היה דווקא המפגש עם פעילותו של ערוץ 7, ששידר אז מספינה. בתקופת הסכמי אוסלו חש כי קולו של הציבור שאליו השתייך אינו מקבל ביטוי מספק בתקשורת, והתרשם מבית מדרש שביקש לעסוק גם בצורכי השעה.
לקראת סיום הריאיון חזר הרב הולשטיין אל הקהילה שבה הוא פועל כיום, ואל בית הכנסת הוותיק במגדיאל שבהוד השרון. הוא סיפר על הרבנים ששירתו את הקהילה לפניו ועל תחושת האחריות להמשיך את דרכם.
לדבריו, הוא נוהג להגיע מדי פעם לבית העלמין הישן במגדיאל, לפקוד את קבריהם של רבני המקום ולהתפלל על תושבי העיר ועל הקהילה.
"אני מדי פעם עולה לבית העלמין הישן במגדיאל, הולך על קבריהם של הרבנים ומתפלל על אנשי העיר, ומתפלל על הקהילה, ומתפלל על כל מיני אתגרים שעומדים לפתחנו", סיפר. "זו זכות גדולה".