יש סכנות שקל לזהות כשהן מגיעות: טיל, פיגוע, חוליית מחבלים. ויש סכנות שנבנות לאט, כמעט מתחת לרדאר, עד שיום אחד מגלים שכל חלקי הפאזל כבר התחברו והתעוררנו מאוחר מדי.
הנגב נמצא בדיוק בנקודה הזאת. אובדן המשילות בו אינו רק סיפור על בנייה בלתי חוקית, או על פוליגמיה, או על נשק, או על עבריינות. כל אחת מהתופעות הללו חמורה בפני עצמה. אבל הסכנה האמיתית נמצאת בחיבור ביניהן: אובדן הקרקע מייצר אובדן שליטה ואקס-טריטוריה ללא מדינה; אובדן השליטה מאפשר פשיעה, פרוטקשן והחזקת נשק לא חוקי; תופעת הפוליגמיה שוברת שיאי עולם; באין מדינה נכנסים לוואקום גורמים אנטי ישראלים קיצונים; שורת המחדלים עלולים להפוך בתוך רגע ממשבר חברתי לאיום ביטחוני.
ישראל היא שיאנית העולם המערבי בתופעת נישואי הפוליגמיה, ריבוי נשים. אך גם בחברה הבדואית כמו בכל חברה נולדים בנים ובנות באופן שוויוני, אז מנין הנשים הנוספות? הן מיובאות ונסחרות היישר מיהודה ושומרון, ובעבר גם מעזה. המשמעות אינה מסתכמת בעבירה על החוק ובסחר מזעזע בנשים.
לבסוף, ילד בדואי שגדל בישראל על ברכיה של אמא פלסטינית מחברון, לא גדל על שירת התקווה וכנראה גם לא יתגייס לצה"ל. הוא יונק נרטיב של נישול, כיבוש ושאיפות לאומיות. ולא מדובר במספרים זניחים. על פי ההערכות המגיעות ממערכת הבטחון, בעוד שנים ספורות כ- 40% מהבדואים בנגב יהיו בעלי זיקה פלסטינית. אז אי אפשר להשליך מכך על ציבור שלם, אבל גם אי אפשר להתעלם מהמשמעות האסטרטגית של התהליך. מדינה חייבת לדעת מי חי בשטחה, מה מעצב את זהותו ומהם הכוחות המשפיעים עליו.
לכך מצטרפת חדירתם של גורמים איסלאמיסטיים ולאומניים. בנגב ניתן לזהות פעילות של גורמים המזוהים עם האחים המוסלמים והתנועה האסלאמית, לצד מסרים המשלבים לאומנות פלסטינית והקצנה דתית. הדגלים, הכנסים, השיח סביב המאבק על הקרקע והמסרים המגיעים למערכות החינוך אינם רק ויכוח על מצוקת דיור. הם משקפים שינוי עמוק יותר: מעבר ממאבק אזרחי על תנאי חיים למאבק בעל רכיב לאומי ודתִי. אחרי 7 באוקטובר מדינה שפויה אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מכוונות ותהליכים עד שהם הופכים לאירועי דמים.
ואז מגיע הנשק. הנגב הפך בשנים האחרונות לצומת מרכזי של הברחות והפצת אמצעי לחימה: בגבולות, באמצעות רחפנים ואמצעים טכנולוגיים, בגניבות מצה"ל ובשוק הפלילי. הנשק הזה אינו נשאר אצל מי שהבריח אותו. הוא מזין ארגוני פשיעה, זולג לרחובות ומגדיל באופן דרמטי את יכולתו של עבריין להפוך למפגע. כאשר מחברים נשק זמין עם עבריינות מאורגנת, גבולות פרוצים, הקצנה ואכיפה שאינה מצליחה להגיע לדרגים הבכירים, מתקבלת מציאות נפיצה.
הפוליגמיה, ההקצנה, הנשק, הפשיעה הם שורת רעות חולות שנולדות מאובדן השליטה בקרקע; מציאות של עשרות אלפי מבנים לא חוקיים, בדואים שמחזיקים במאות אלפי דונמים ומטילים אימה על כל מי שדורך בהם ומטרפדים את היכולת לפתח ישובים וחוסר עקביות סיסטמתי במאמצי ההסדרה הכושלים של המדינה לאורך השנים.
אם אובדן המשילות נולד מאובדן השליטה בקרקע, לפיכך הפתרון גם טמון בהשבת המשילות לקרקע, ולכן השינויים ההיסטוריים, הדרמטיים, חסרי התקדים שהובילה הממשלה האחרונה באומץ רב הם כל כך קריטיים, מאמצי האכיפה, תכנית יישור קו ורפורמת קווים כחולים, כל אלו נועדו לתקן עוולות של שנים שהפקירו את מרחב הנגב המהווה 60% מקרקעות המדינה ועתודות הפיתוח שלה. זוהי ציונות במובן הפשוט של המילה, להיות או לחדול. בבחירות הקרובות חייבים לבחור במי שמתחייב לשמור על הנגב.
הכותב הוא מנהל מרחב דרום בתנועת רגבים