בבית הכנסת לא מוחאים כפיים לפייטן באמצע שירת הבקשות. גם אין תזמורת שמלווה אותו, אין תאורה שמכוונת אל פניו, ואיש אינו ממתין להדרן.
יש קולות. יש פסוקים. יש מנגינות שעברו מדור לדור, ויש אותה שפה מוזיקלית מיוחדת שבה די במבט אחד של ראש החבורה כדי שפייטן אחר יפתח בשירה. במשך שעות ארוכות מתגלגלים הקולות בין המתפללים, וכל אחד יודע מתי להצטרף, מתי להקשיב ומתי להניח למנגינה להמשיך בדרכה.
ואז, לפני קצת יותר מעשרים שנה, התרחש מפגש לא שגרתי. אותה שירת בקשות, שהייתה מזוהה עם בתי הכנסת ועם שעות הלילה של שבתות החורף, מצאה את עצמה מול קהל שרכש כרטיסים למופע. חלק מן היושבים באולם לא הכירו את הפיוטים, אחרים לא ידעו מהו מקאם, ורבים מהם לא היו רגילים לשמוע את המרווחים המוזיקליים המאפיינים את מסורות השירה של המזרח.
על הבמה נשמעו הקולות המוכרים. בקהל ישבו אנשים שהגיעו מעולמות מוזיקליים אחרים לגמרי. ובין השניים נוצר מפגש שהפייטן וחוקר המוזיקה רוני איש־רן זוכר עד היום. "שרנו 'אל חביבי'", הוא מספר. "הקהל, בלי להבין את המקאם הזה, יצא מגדרו".
איש־רן, מן האנשים שפעלו להוציא את עולם הפיוט מבתי הכנסת אל הקהל הרחב, התארח אצל עוזיאל סבתו בפרק ה־47 של ה"פיוטקאסט" מבית ערוץ 7. השיחה, השלישית בסדרת המפגשים בין השניים, עסקה הפעם באחד השינויים המסקרנים שעברו על עולם הפיוט בעשורים האחרונים: הדרך מן התיבה בבית הכנסת אל הבמה, מן החבורה הקבועה של הפייטנים אל קהל מגוון, ומן המסורת שנשמרה בתוך הקהילה אל חלק מן המוזיקה הישראלית העכשווית.
כדי להבין את גודל השינוי, איש־רן מבקש לחזור אל שנות התשעים. באותן שנים, הוא מספר, היה מגיע לבית הכנסת עדס בירושלים לשירת הבקשות ולעונג שבת. הוא אהב את המוזיקה, הכיר את האנשים והרגיש שהוא נמצא בתוך עולם עשיר מאין כמוהו. אבל לצד ההתרגשות התעורר בו גם חשש.
"אני הרגשתי שהעולם הזה הולך ונעלם", הוא נזכר. "כבר בית הכנסת לא היה לגמרי מלא". היום, הוא ממהר להוסיף, התמונה אחרת. לדבריו, קשה למצוא מקום פנוי בשירת הבקשות ובעונג שבת בבית הכנסת עדס. אבל אז, לפני כשלושים שנה, נדמה היה לו שהמסורת עלולה להצטמצם בהדרגה עד שתישאר רק בזיכרונותיהם של מי שגדלו בתוכה.
הבעיה לא הייתה מחסור ביופי או בעושר מוזיקלי. להפך. בעיניו, דווקא המחשבה שאוצר כזה יישאר מוכר רק למעגל מצומצם של אנשים הייתה בלתי נסבלת. "לא ייתכן שהאוצר הזה", הוא אומר, ונזכר בתקופה שבה החיבור למוזיקה של בית הכנסת לא נחשב בהכרח לדבר שאפשר להתגאות בו מחוץ לקהילה.
הפיוטים היו חלק מן החיים המשפחתיים. הם נשמעו בבית הכנסת, בבר מצווה, בשמחות ובאירועים שבהם הזמינו חזנים ופייטנים. אבל כשיצאו אל המרחב הישראלי הרחב, רבים העדיפו להשאיר את המנגינות הללו מאחור. "זה משהו של סבתא שלך", הוא מתאר את היחס שרווח אז. "סבתא שלך נפטרה, אז זה הולך איתה מן העולם". לדבריו, היו גם מי שהתביישו במסורת המוזיקלית של בית הוריהם. מה שנחשב היום בעיני רבים לחיבור מסקרן לשורשים, נתפס אז לעיתים כמשהו מיושן, שאינו שייך לעולם התרבותי החדש.
אבל דווקא באותן שנים החלו להופיע סימנים ראשונים לשינוי. בשנות התשעים התפתח בישראל גל של מוזיקה אתנית, שניסה לחבר בין מסורות מוזיקליות מן המזרח לבין ג'אז, רוק והשפעות מערביות אחרות. איש־רן מזכיר להקות והרכבים שפעלו ברוח הזאת, ובהם גם הרכבים שהיה שותף להם.
החיבור בין מזרח למערב הוליד צלילים חדשים, אבל מבחינתו היה בו גם קושי מסוים. לעיתים נדמה היה שכדי להביא את המוזיקה המזרחית אל הקהל הרחב, צריך לצרף אליה בהכרח מרכיב מערבי.
"כאילו חייב שיהיה מערב כדי שיקשיבו למזרח", הוא אומר. כאשר הקים את להקת שחרית, ביקש לבחור בדרך אחרת. במקום לבנות את היצירה על המפגש בין שני העולמות, הוא רצה לתת למסורת המזרחית לעמוד בזכות עצמה. "אני באופן אישי, הקטן באמת, כשהקמתי את להקת שחרית, אמרתי: פה זה מזרח־מזרח".
מאחורי הבחירה הזאת עמדה תפיסה רחבה יותר. איש־רן סבר שהמוזיקה שנוצרה בארצות המזרח, ובייחוד העולם המוזיקלי שהתפתח במצרים, היא אוצר אמנותי עצום שרבים מן המוזיקאים הישראלים כלל אינם מכירים. הוא לא הבין כיצד יוצרים ישראלים גדולים יכולים להכיר היטב מסורות מוזיקליות מן המערב, ובאותו זמן להישאר כמעט זרים לעולם המקאמים ולמוזיקה הערבית הקלאסית.
בעיניו, לא היה מדובר רק בשאלה של זהות עדתית. זו הייתה שאלה מוזיקלית: כיצד חושפים יוצרים ומאזינים לשפה עשירה, בעלת סולמות, מרווחים, צורות ביצוע ומסורות שירה שאינן מוכרות להם?
אחד הגופים שהחלו לתת לכך מענה היה "קהילות שרות", שקם בראשית שנות האלפיים ביוזמת יוסי אוחנה. איש־רן היה חבר בצוות ההקמה של הארגון, שנועד לפתוח את עולם הפיוט בפני אנשים שלא גדלו בהכרח בתוך המסורת. אוחנה, כך מספר איש־רן, הגיע מתוך חיבור עמוק לשורשיו ולמסורת הפיוט המרוקאית. הוא האמין שאין סיבה שהעולם הזה יישאר נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת ושל מי שכבר מכירים את המנגינות.
"יש פה אוצר יהודי, אוצר יהודי טקסטואלי, עוד לפני מוזיקה", מתאר איש־רן את הרעיון שהניע את היוזמה.
במקביל החלו להתקיים גם מפגשי לימוד באוניברסיטה העברית, במסגרת בית הלל, שבהם השתתפו מוזיקאים ישראלים מעולמות הרוק והפופ. איש־רן מזכיר את שם טוב לוי, ברי סחרוף, אהוד בנאי וקובי אוז, שנחשפו לעולם הפיוט והחלו לשלב ממנו בעשייתם.
לימים יצאו חלק מן האמנים הללו עם אלבומים ויצירות המבוססים על פיוטים, לחנים מסורתיים או טקסטים מן המקורות. אבל בתחילת הדרך, עצם הרעיון שמוזיקאי רוק יגיע ללמוד פיוטים בבית מדרש מוזיקלי היה חידוש.
גם ב"קהילות שרות" לא ידעו בתחילה כיצד יגיב הציבור. המודעות הראשונות הזמינו אנשים להצטרף לקבוצות לימוד של פיוטים. איש־רן נזכר אפילו בהתלבטות כיצד לנסח את הפרסום, כדי שלא ייווצר הרושם שמדובר בפעילות המיועדת לדתיים בלבד.
התוצאה הפתיעה גם את המארגנים. "פתחנו קבוצה אחת, היו, לא יודע, שמונים איש. אחרי שלושה חודשים היו צריכים לפתוח קבוצה שנייה, ולא היה מקום לכל מי שבא". והקהל שהגיע לא היה בהכרח הקהל הצפוי. רבים מן המשתתפים לא היו דתיים, וחלקם כלל לא הגיעו מרקע מזרחי. היו מי שבאו מתוך געגוע. בני משפחות שגדלו בבתים שבהם שמעו פיוטים בילדותם, אבל התרחקו מן המסורת במהלך השנים. היו מי שגילו מחדש את המוזיקה של הוריהם או סביהם, ולעומתם היו אנשים שלא היה להם כל קשר משפחתי למסורות הללו.
כולם הגיעו מתוך סקרנות אל עולם שהיה עד אז כמעט סגור בפניהם. אבל איך מלמדים אוזן שאינה מכירה את עולם המקאמים לשמוע פיוט? איש־רן מספר שהדרך התחילה דווקא במנגינות נגישות. אחד הפיוטים הראשונים שנלמדו בקבוצות היה "למה הקץ נסתמנה", המושר על לחן מצרי מוכר, שמרווחיו קרובים יותר לאלה שהאוזן המערבית רגילה לשמוע.
"אתה מתחיל עם משהו שבאמת יהיה קל להתחבר אליו", הוא מסביר. רק בהמשך התקדמו אל פיוטים שמבחינה מוזיקלית היו מאתגרים יותר למשתתפים. אחד מהם היה "תודה לאל", המושר במקאם סבא.
עבור מי שגדל על המוזיקה הזאת, המרווחים וההגשה הם חלק טבעי מן השפה. אבל עבור מי שהכיר בעיקר מוזיקה מערבית, היה צורך ללמוד לא רק מנגינה חדשה, אלא גם דרך אחרת לשמוע ולשיר.
"אנשים שבאים מרקעים אחרים לגמרי, גם אם הם זמרים וגם אם הם מוזיקאים, קשה להם לקנות את זה", הוא אומר. "לא רגילים למרווחים האלה, לא להגשה הזו או להפקת הקול הזו".
וכך, צעד אחר צעד, החלו אנשים להכיר את השפה המוזיקלית של הפיוט. מה שהתחיל כלימוד קבוצתי הפך בהמשך גם למופעים. אחד הרגעים המכוננים שאיש־רן מתאר התרחש בראשית שנות האלפיים, בפסטיבל העוד בירושלים. במסגרת שיתוף פעולה עם "קהילות שרות" הועלה מופע שהציג שלוש מסורות פיוט: מרוקו, בבל וחלב.
באותה תקופה, הוא מספר, פסטיבל העוד עוד התקיים במתכונת מצומצמת יחסית בבית הקונפדרציה, באולם קטן. בתוך תוכנית המופעים הצליחו המארגנים לשלב ערב אחד שהוקדש לעולם הפיוט.
איש־רן הזמין להשתתף בו את הפייטן משה חבושה. לדבריו, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן חבושה הופיע במסגרת כזאת, מחוץ לעולם המוכר של בית הכנסת.
הם בחרו לשיר את "אל חביבי" ואת "יום וליל", ולשלב גם קטעי אלתור מוזיקליים. הקהל, שרבים ממנו לא הכירו את המקאמים, הגיב בהתלהבות גדולה. האם נדרשו לשנות את השירה כדי להתאים אותה לאוזניים החדשות? איש־רן משיב בשלילה. להפך. דווקא באותו ערב בחרו לבצע את הפיוטים כפי שהם מושרים בבית הכנסת. "עשינו את זה כמו בבית כנסת", הוא מספר. "ענינו לו פעם באוקטבה למעלה ופעם למטה".
המפגש הזה חיזק אצלו את ההבנה שאין צורך להסתיר את המאפיינים המיוחדים של המסורת כדי להביא אותה לקהל חדש. לעיתים די בכך שמאפשרים לאנשים לשמוע אותה.
בהמשך הגיעו גם מופעי שירת הבקשות לזאפה ולבמות נוספות. איש־רן מספר כי הפיק אפילו פסטיבל שלם שהוקדש לבקשות, ובו הוצגו בכל ערב מסורות שונות, לעיתים לצד סדנאות.
אבל המעבר מבית הכנסת אל הבמה לא היה פשוט. בבית הכנסת מתקיימת שירת הבקשות בשעות הלילה, בתוך מסגרת קהילתית מוכרת. המשתתפים אינם רק קהל: הם חלק מן השירה. הם עונים לפייטן, מכירים את המעברים, משתתפים ברצף המוזיקלי ולעיתים מקבלים בעצמם תפקיד.
באולם הופעות, לעומת זאת, הקהל יושב מול הבמה. הוא מאזין, מתרגש ולעיתים מצטרף לשירה, אבל אינו חלק מאותה חבורה קבועה של פייטנים. "אני מוותר על החוויה האותנטית", מודה איש־רן. "אני אומר את זה בראשית המופע, שאנחנו במופע ולא בשירת הבקשות". לדבריו, מי שמבקש לחוות את שירת הבקשות כפי שהיא מתקיימת במסורת, צריך להגיע לבית הכנסת עצמו. ובכל זאת, גם על הבמה הוא ביקש לשמר משהו מן החירות המוזיקלית שמאפיינת את השירה המקורית. בתחילה העלה את המופעים ללא כלי נגינה, כדי לשמור ככל האפשר על אופייה של שירת הבקשות בבית הכנסת.
הבחירה הזאת העניקה לו חופש גדול. ללא תזמורת, יכול היה לעבור מפיוט לפיוט, לבחור בכל רגע את גובה הצליל המתאים ולהחליט תוך כדי המופע לאן להוביל את השירה. אבל עם הזמן הבין שלכלי הנגינה יש יתרונות משמעותיים. "כשהכנסנו גם כלי נגינה, זה הוסיף המון", הוא מספר. "זה החיה את המופע".
המחיר היה הצורך בתכנון מוקדם יותר. כאשר נגנים מלווים את הפייטנים, צריך לתאם סולמות, להתחשב במעברים בין שירים ולעיתים גם לקבוע מסגרת קצבית.
אלא שאיש־רן לא היה מוכן לוותר על אחד היסודות החשובים ביותר של שירת הבקשות: ההפתעה.
גם כאשר הופיע עם תזמורת, הוא מספר, לא נהג לחלק מראש לפייטנים את תפקידי הסולו. "אף פעם לא אמרתי לאיזה פייטן לפני המופע איפה הוא הולך להיות סולן". ההחלטות התקבלו במהלך המופע עצמו, מתוך הקשבה למתרחש על הבמה ולקשר שנוצר בין המבצעים. כדי לאפשר זאת, גם בחירת הנגנים הייתה צריכה להיות מדויקת.
איש־רן מסביר שלא די בנגן מקצועי שמסוגל ללמוד תווים או לשנן רשימת שירים. מי שמנגן בשירת הבקשות צריך להכיר את המסורת מבפנים, לדעת מתי הקצב משתנה, מתי הפייטן מאריך משפט מוזיקלי ומתי הוא עומד לעבור למקום אחר במנגינה.
"כשאני מביא נגנים לבקשות, זה לא נגן שאני אומר לו: תשמע, בוא אני שולח לך עכשיו רשימה של שירים, תלמד אותם", הוא מסביר. הנגנים שהוא בוחר הם אנשים שגדלו בתוך עולם הבקשות, מכירים את הפיוטים היטב ויכולים, לדבריו, גם לשיר אותם בעצמם. "אני מביא נגנים, הם עוד שלושה זמרים", הוא אומר. "הם מנגנים איתנו, שרים איתנו, מכירים את הבקשות בדיוק כמו הזמרים".
גם הקהל נדרש ללמוד כללים חדשים. בבית הכנסת, מחיאות כפיים אינן חלק מן השירה. באולם הופעות, לעומת זאת, איש־רן דווקא מעודד אותן. "אני אומר לקהל: מותר למחוא כפיים, זה לא בית כנסת פה". ההבדל הזה, שנראה קטן, ממחיש את השינוי כולו. הפיוט נשאר אותו פיוט, אבל המרחב שבו הוא מושר משתנה, ואיתו גם מערכת היחסים בין הפייטן למאזינים.
לעיתים מאפשרת הבמה גם רגעים שלא היו מתרחשים בבית הכנסת. איש־רן מספר על מופע בזאפה שבו ביקש מאחד הפייטנים לשלב קטע בערבית בתוך רצף הבקשות.
הוא ידע שהבחירה הזאת עשויה לעורר ביקורת, אבל מבחינתו היא התאימה למסגרת המוזיקלית של המופע. "בזאפה זה מתאים. בבית כנסת לא הייתי אומר לו לעשות את זה", הוא מסביר. ההבחנה הזאת אינה נובעת, לדבריו, מזלזול במסורת. להפך. היא נשענת על ההבנה שבית הכנסת ואולם ההופעות הם שני מרחבים שונים, שכל אחד מהם מאפשר לשירה להתקיים בדרך אחרת.
ההצלחה של המופעים פתחה גם שאלות חדשות על מקומו של הפייטן בעולם המוזיקה המודרני. בעבר היה החזן דמות מקומית יחסית. הקהילה הכירה את קולו, הזמינה אותו לאירועים משפחתיים ושמעה אותו בבית הכנסת. כיום יכול פייטן להעלות סרטון לרשת, להוציא סינגל, להופיע מול קהלים גדולים ולהפוך לדמות מוכרת הרבה מעבר לשכונתו.
סבתו תהה אם המעבר הזה, מן התיבה אל עולם הבמות והפרסום, אינו משנה גם את אופיו של הפייטן. איש־רן סירב לראות בעצם הפרסום בעיה. לדבריו, גם בדורות קודמים היו חזנים מפורסמים מאוד, אף שלא עמדו לרשותם יוטיוב והרשתות החברתיות. "אנחנו לא יכולים לעצור את הזמן", אמר, והזכיר שגם שיעורי תורה מופצים כיום באמצעי התקשורת החדשים.
מבחינתו, השאלה החשובה אינה אם הפייטן מפורסם, אלא כיצד הוא מתנהל כשהוא חוזר לבית הכנסת. שם, הוא מסביר, המבחן האמיתי אינו היכולת להרשים קהל, אלא היכולת להתפלל. דווקא מתוך ניסיונו המוזיקלי העשיר הוא מתאר את הקושי המיוחד של החזן: מצד אחד עליו לשלוט במקאמים, במעברים ובמנגינות; מצד אחר עליו להתרכז במילות התפילה ובמשמעותן. "אתה צריך להיות מוכן מבחינה מוזיקלית מאה חמישים אחוז לתפילה", הוא אומר. רק כאשר המנגינה נעשית טבעית כל כך שאין צורך לחשוב עליה בכל רגע, אפשר להפנות את מלוא תשומת הלב אל המילים.
איש־רן מודה שגם עבורו זו אינה משימה פשוטה. אבל דווקא ברגעים שבהם הצליח להשתחרר מן המחשבה על הביצוע המוזיקלי ולהתרכז בתפילה, הרגיש שהגיע לתוצאה השלמה ביותר.
"כשהצלחתי לגמרי להתנתק מלחשוב על מה אני עושה עכשיו מוזיקלית, יצאתי בסוף התפילה הכי מרוצה", הוא מספר. לדבריו, ההתרכזות בטקסט אינה באה על חשבון המוזיקה. להפך. כאשר החזן אינו עסוק עוד בחישוב המעברים המוזיקליים, השירה יכולה לזרום באופן טבעי יותר.
אלא שהסיפור של הפיוט על הבמות אינו מסתיים באולם ההופעות. איש־רן מספר כי בשנים האחרונות הוא רואה תנועה גם בכיוון ההפוך. אנשים שנחשפו לשירת הבקשות דרך קורסים, מופעים ומפגשי לימוד, החלו להגיע אל בתי הכנסת עצמם. מי שלא גדלו במסורת החלבית, ולעיתים כלל אינם דתיים, מוצאים את דרכם אל שירת הבקשות בבית הכנסת עדס, בבית הכנסת מוסיוף ובמקומות נוספים.
"אתה תראה אנשים שלא היית רואה אותם שם פעם", הוא אומר. חלקם, לדבריו, הגיעו לאחר שלמדו אצלו או השתתפו בפעילויות שהכירו להם את עולם הפיוט. אחרים ביקשו להמשיך מן ההאזנה על הבמה אל המפגש עם המסורת במקומה המקורי. איש־רן מספר כי כמורה הוא אף מעודד את תלמידיו לעשות זאת. מי שרוצה להכיר באמת את עולם המקאמים, הוא מסביר, אינו יכול להסתפק בשיעורים ובהקלטות.
"אני חושב שאני כמורה, חלק מהמשימות שאני נותן: להתחיל ללכת לבקשות", הוא אומר. "אתה רוצה לספוג את עולם המקאם? תתחיל ללכת לבקשות".