אינני יודע מי ייעץ לבנימין נתניהו לצאת למלחמת חורמה כוללת נגד תת-אלוף במיל' עופר וינטר, אבל נראה שבמטה הליכוד שכחו את הכלל הראשון של הגיאומטריה הפוליטית בישראל: לפעמים, הדרך הקצרה ביותר ל-61 מנדטים עוברת דווקא דרך המפלגות שאתה מנסה לשתות בקש.
בימים האחרונים, הקמפיין של בלפור מופעל בפול גז. השיטה מוכרת, כמעט שחוקה: תיוג, דמוניזציה, והסלוגן הקטלני מכולם - "הוא לא יעבור את אחוז החסימה".
פתאום המפקד הסרוג, שהיה במשך עשור יקיר המגזר והוכרז על ידי הימין כקרבן של "הדיפ-סטייט" המטכ"לי, הפך בעיני ערוצי התעמולה לפלסטין, לשמאל, או גרוע מכך - ל"בנט 2".
אבל נתניהו מסתכל רק על היד שמחלקת את הלוח: הוא רוצה להיות המפלגה הגדולה ביותר. הוא חושש שגדי איזנקוט יחצה אותו ומאמין שמי שמתייצב ראשון אצל הנשיא הוא מקבל את המפתחות.
אלא שחוק היסוד לא סופר גודל של סיעה; הוא סופר ממליצים. ובמחשבון של הגוש, המשחק של נתניהו נגד וינטר נראה פחות כמו תחכום פוליטי ויותר כמו חרב פיפיות.
בציבור הסרוג והמסורתי מסתובבים רבבות מצביעים. הם לא הפכו ל"שמאל" והם בוודאי לא מתכוונים להצביע ליאיר גולן או להישען על קולות המפלגות הערביות.
אבל הם מאוכזבים. הם זוכרים את מחדל שבעה באוקטובר, הם מאסו במשילות שלא הגיעה, והם מתקשים לבלוע את הגיבוי של סמוטריץ', בן גביר והליכוד לחוקי ההשתמטות החרדיים. עבורם, "עמך ישראל" של וינטר היא לא רק אלטרנטיבה - היא חבל הצלה.
כאן נכנסת הדרמה הדיכוטומית של הציונות הדתית: מצד אחד נתניהו והמכבש היומי שמפעיל לחצים כבדים עד רמת בני המשפחות; מן העבר השני עומדת ברכתו הציבורית של הרב אלי סדן שאיחל לווינטר בפומבי לעבור את אחוז החסימה מתוך הבנה שהגוש כולו תלוי בזה.
אם קמפיין "זריקת הקולות" של הליכוד יעבוד מלא - ווינטר לא יגרד את האחוז - נתניהו יוכל לנסות לחייך. אבל אם הוא יעבוד חלקית - כלומר, וינטר לא יפרוש, אבל יסיים עם 3.1% מתחת לרף - נתניהו יגלה בבוקר שאחרי הבחירות שאולי הוא ניצח בקרב אך הפסיד במערכה. עשרות אלפי קולות ימין יילכו ישירות לפח, והמפתחות להרכבת הממשלה יוגשו על מגש של כסף ליריביו.
במקום לחבק את וינטר כצינור שמביא קולות מחוץ לבסיס האם, נתניהו העדיף להיכנס בו בכל הכוח. האם זו תהיה הנבואה שמגשימה את עצמה, או שהבוחר הסרוג יחליט להפתיע דווקא מול הפטיש של בלפור? את התשובה נקבל בעוד יומיים.