יש משהו מעליב יותר מלגלות שהאדם שמולכם לא דומה לתמונה שלו: לגלות שהוא בכלל לא הגיע. כלומר, הגוף יושב מולכם, אבל הלב נשאר בבית. העיניים כבויות, התשובות קצרות, וכל השיחה נראית כמו משמרת נוספת בעבודה שאיש לא ביקש לעשות.
הוא מסתכל בשעון. היא בודקת את הטלפון. מישהו שואל שאלה ומקבל תשובה שאפשר היה להדפיס על פתק: "בסדר". ואז מגיע השקט הזה, שבו שני אנשים יושבים זה מול זה, אבל רק אחד מהם באמת מנסה להיפגש.
אז הנה משפט לא נעים: אם אין לכם כוח לדייט, אל תצאו.
לא מתוך זלזול בעייפות שלכם. להפך. אני יודע כמה קשה להתחיל מחדש. בואו, שוב להתלבש, שוב לצאת מהבית, שוב לספר מי אתם, מה אתם עושים ומה אתם מחפשים. שוב להכניס תקווה קטנה לכיס, ולפחד שהיא תחזור איתכם הביתה מרוסקת.
אני יודע שיש רגע שבו גם המילה "היכרות" נשמעת כמו מטלה. כשהלב כבר עייף מלפתוח דלתות, רק כדי לגלות מאחוריהן עוד מסדרון ריק.
אבל יודעים מה? נדמה לי שהעייפות שלכם, מוצדקת ככל שתהיה, אינה רישיון לכבות מישהו אחר.
כי בזמן שאתם אומרים לעצמכם "יאללה, נסמן וי", מישהי בצד השני אולי התרגשה כל היום. פינתה ערב, התלבטה מה ללבוש, סיפרה לחברה קרובה שיש לה דייט. ואולי, אחרי שורה ארוכה של אכזבות, העזה שוב לחשוב: אולי הפעם.
ואז אתם מגיעים כאילו אתם עושים לה טובה. או עושים לו טובה.
לא שואלים, לא מסתקרנים, לא מקשיבים באמת. נותנים לאדם שמולכם להחזיק לבדו את השיחה, כאילו הוא צריך להוכיח שהוא ראוי לעשר דקות מהאנרגיה שלכם.
והנזק לא תמיד נשאר בבית הקפה. לפעמים הוא ממשיך איתה הביתה. כי היא לא בהכרח אומרת לעצמה "הוא פשוט מותש" או "כנראה עבר עליו שבוע קשה". לפעמים היא שואלת את עצמה בשקט את השאלה האכזרית והנוקבת ביותר: אולי אני פשוט לא מספיק מעניינת? אולי שוב לא רצו אותי?
תבינו, אפשר להגיע עם שיער מבולגן, עם חולצה מקומטת, אפילו עם איפור שנמרח על הפנים. אבל להגיע עם פנים כבויות ולתת לאדם שמולכם להרגיש שהוא מטרד? זה גרוע מכל כתם של מסקרה.
קודם כול, כי זה מעיד שאתם לא חושבים בצורה שיווקית במיוחד. אני מתכוון, אתם באמת חושבים שמישהו יקנה את מה שאתם מציעים, כשאתם בעצמכם לא מסוגלים להאמין במה שיש לכם להציע? סיריאסלי?
ולא, אני לא אומר שצריך להפוך את הדייט להצגת מכירות. ממש לא. לא צריך לזייף שמחה, לא חייבים להיות מצחיקים, נוצצים או מלאי ביטחון. מותר להיות נבוכים, מותר להתרגש, ומותר אפילו לומר בכנות שהיה יום קשה. אבל צריך להביא משהו אחד בסיסי: נכונות לפגוש אדם.
תנו לצד השני את ההזדמנות לראות את הטוב שבכם. את הניצוץ בעיניים. את התשוקה. את הרצון לטרוף את העולם בקשית.
קשה? ברור שזה קשה. לפעמים זה אפילו מרגיש בלתי אפשרי. אבל אם זה המצב שלכם, אז תשחררו. לא בכוח. גם לא בחצי כוח. פשוט תשחררו ותאתחלו את עצמכם מחדש.
קחו שבוע. קחו חודש. תנוחו. תתגעגעו לעצמכם. תיזכרו מה משמח אתכם גם בלי קשר לזוגיות. תחזרו רק כשיהיה בכם מקום לעוד אדם, ולא רק רצון להפסיק להיות לבד.
אבינעם הרש הוא מאמן בפרויקט 252, פלטפורמת ההדרכות למציאת זוגיות בציבור הדתי-לאומי.