מחר יצאו אזרחי ישראל לחגוג את חגה של הדמוקרטיה. אלא שהפעם, החגיגה הזאת מלווה בטעם מר.
השנאה והקיטוב הפכו לפזמון החוזר של מערכת הבחירות, והשיח הציבורי הידרדר למחוזות שלא היינו צריכים להגיע אליהם.
די להיזכר בהתבטאויות הקשות שנשמעו במהלך התקופה האחרונה. כך, למשל, אותו פוליטיקאי שאמר ב־20 במאי 2025 כי "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב", ובהמשך ביקש להבהיר את דבריו. אבל מה משמעות הדברים? האם שרי הממשלה, שאליהם כוונה הביקורת, הם שהרגו תינוקות? האם נתניהו יצא לעזה עם נשק בידו? האם סמוטריץ' שיגר טיל? גם כאשר מבקשים למתוח ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה, יש גבול ללשון שבה ראוי להשתמש.
וכך גם ההתבטאות על השלכת החרדים, יחד עם נתניהו, לפח האשפה באמצעות מריצה. כיצד אפשר לדבר על דמוקרטיה ועל כבוד לרצון הבוחר, ובאותה נשימה להתבטא כך כלפי ציבור שלם? הדברים צורמים עוד יותר כאשר מי שמשמיע אותם מבקש לקדם לאחר הבחירות חקיקה העומדת, בעיניי, בניגוד לרצונם של רבים מבוחריו. דמוקרטיה אינה רק זכותו של אדם להיבחר. היא גם החובה לכבד את מי שחושב אחרת.
ומנגד, גם בקרב היושבים ליד הגה השלטון יש מי שנוהגים כאילו הכול מותר. האם אפשר להצביע על הצלחה משמעותית אחת של השר לביטחון לאומי? בעיניי, הישגו הבולט ביותר הוא דווקא הגברת תרבות המחלוקת והקיטוב. אין זו הצלחה שיש להתגאות בה.
גם ההתבטאויות היוצאות מסביבתו של ראש הממשלה מעוררות לא פעם תמיהה. כיצד אפשר להכריז כי הושמדה יכולתה הגרעינית של איראן, ובה בעת להציג תמונה של תל אביב בוערת? מדוע צריך לפרט בפומבי את החלופות הכלכליות העומדות לרשות ישראל במקרה שיוטלו עליה חרמות? האם לא די באמירה שלמדינה יש פתרונות, בלי לפרוש אותם לעיני כול?
גם אם דברי ראש הממשלה לא הובנו כראוי, האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה עליו. מנהיג נדרש לא רק לקבל החלטות, אלא גם לדעת כיצד להציג אותן לציבור ולעולם.
והתקשורת? אוי, התקשורת.
מעניין לבחון איזו חשיפה קיבלו העדויות נגד נתניהו במשפטו, לעומת הסיקור שניתן לעדותו של מי שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. חלקים מן העדות הזאת, לפחות בתחושתי, נותרו הרחק מאור הזרקורים. מה קרה? האם חזרנו לפתע לעידן הסוב יודיצה?
אותו יועץ משפטי לשעבר, שהיה בזמנו הסמכות המשפטית הבכירה במדינה, הרבה להשיב בעדותו, לפי הדיווחים, כי אינו זוכר. הדבר מעורר אצלי שאלות. האם לא ידע לאן הוא מגיע? האם לא ידע שעליו להעיד? האם לא התכונן לעדותו?
ומה באשר לתקלות שעליהן העיד? מדוע חלקן עלו, לכאורה, רק במהלך העדות? מדוע לא שמענו עליהן קודם לכן? רוני אלשיך מצא לנכון להתראיין בעבר אצל אילנה דיין. האם אביחי מנדלבליט לא ראה צורך להתריע בזמן אמת על הדברים שהטרידו אותו?
אלה שאלות הראויות לבירור ולסיקור רציני. אלא שלעתים נדמה שהעיתונות מעדיפה לנהוג לפי הכלל "יפה שתיקה לחכמים", דווקא כאשר מדובר בעניינים שהציבור זכאי לדעת עליהם יותר.
ואחרי כל הביקורת הזאת, מה הייתי רוצה לראות ביום שאחרי הבחירות?
לו תפילתי הייתה נשמעת, הייתי מבקש לראות את מפלגת "ישר", בראשות גדי איזנקוט, מובילה את הרכבת הממשלה, בשיתוף פעולה עם הליכוד ועם הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ'. אני אף מעז להמר שהצלחתו של סמוטריץ' תהיה אחת ההפתעות הגדולות של הבחירות. גם מי שמרבים לתקוף אותו צריכים, לדעתי, להכיר ביושרו.
אשר לנתניהו, ייתכן בהחלט שימשיך לעמוד בראש הליכוד. ובכל זאת, אני סבור שאין זה נכון שאדם יחזיק בתפקיד ראש הממשלה במשך שנים רבות כל כך. גם מנהיג מוכשר, מנוסה ובעל הישגים צריך לדעת מתי הגיעה העת להעביר את המושכות.
יורשה לי להזכיר בהקשר הזה את וינסטון צ'רצ'יל, חביבו של נתניהו. צ'רצ'יל הובס בבחירות שנערכו בבריטניה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. התבוסה הזאת לא גרעה במאומה ממעמדו ההיסטורי ומתרומתו העצומה לניצחון על גרמניה הנאצית.
כך גם ביחס לנתניהו. אני מאמין שעוד יבוא יום שבו רבים יודו לו על האופן שבו ניהל את התקופה הקשה שעברה על ישראל. אינני יודע כיצד יבקשו ממנו סליחה מי שהשמיצו אותו לאורך השנים. נחכה ונראה.
אלא שהערכה למנהיג אינה מחייבת תמיכה בהמשך כהונתו ללא גבול. אפשר להכיר בהישגיו, להוקיר את תרומתו למדינה, ובאותה עת לסבור שהגיעה השעה לפתוח פרק חדש.
ומה באשר למבקשים להחליפו?
אביגדור ליברמן מבקש להיות ראש ממשלה. אבל כיצד יוכל להיות ראש ממשלתם של אזרחים שכלפיהם הוא מתבטא בעוינות כה רבה? ראש ממשלה אינו מנהיג רק את מי שהצביעו עבורו. הוא נושא באחריות לכלל אזרחי המדינה, לרבות אלה המתנגדים לו.
גם התנהלותו של נפתלי בנט כלפי הציבור החרדי צורמת בעיניי. יש כאן טרגדיה מסוימת. בנט הוא איש הסברה מוכשר מאוד, בעיקר בזירה הבינלאומית, אך בשיח הפוליטי הפנימי הוא מפגין לעתים חוסר דרך ארץ שאינו הולם את יכולותיו. אני אף מהמר שקריסתו האלקטורלית תהיה אחת ההפתעות של הבחירות.
ויאיר לפיד? ובכן, לפיד הוא לפיד. די להיזכר בהבטחתו של בנט שלא לשבת עמו בממשלה, ובהתפתחויות הפוליטיות שבאו לאחר מכן, כדי להבין עד כמה הצהרות פוליטיות עלולות להתגלות כזמניות.
אבל יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, מוטלת על כולנו חובה אחת: להוכיח שאנחנו עם בוגר ואחראי.
הממשלה שתקום צריכה לנהוג בממלכתיות. גם האופוזיציה שתתייצב מולה צריכה לנהוג בממלכתיות. מותר להתווכח, מותר לחלוק, מותר להיאבק על דרך ועל השקפת עולם. אסור להפוך את היריב הפוליטי לאויב.
השנאה צריכה לדעוך. הרוחות צריכות להירגע. הבחירות אינן מלחמת אזרחים, והכרעת הבוחר אינה מעניקה לאיש רישיון להשפיל את מי שלא הצביע עבורו.
ויהיו עוד בחירות. אם לא מחר, אז מחרתיים. לכן צריך להתחיל להתכונן אליהן כבר עכשיו, ולא רק במובן האלקטורלי.
אני מבקש לראות את שיקומה של הממלכתיות שאפיינה בעבר את הציונות הדתית ואת המפד"ל, ובהמשך גם את הבית היהודי. ראוי לפעול להשבתם של מי שפרשו מן המחנה, ובהם איילת שקד ואחרים, ולעודד כוחות המבקשים לגשר בין חלקי החברה הישראלית, לרבות הציבור החרדי.
הציונות הדתית ידעה בעבר לשמש גשר בין מחנות. היא ידעה לשלב נאמנות לערכיה עם אחריות לאומית, ולעמוד על עקרונותיה בלי להפוך כל מחלוקת לקרע. את הרוח הזאת צריך להשיב.
במקום להעמיק את השנאה, כפי שאני מזהה בהתנהלותם של בנט, ליברמן וגולן, עלינו להתחיל לשקם. לשקם את השיח, את האמון, את הממלכתיות ואת היכולת לשבת יחד גם כאשר המחלוקות קשות.
זה אפשרי. זה הכרחי. ומחר נראה עד כמה הרחקתי לכת בתחזיותיי.