אותו יום שישי, ערב שבת פרשת וירא, היה, דפיקות הקצינים בדלת ביתנו נשמעו דקות ספורות לפני זמן הדלקת נרות. ההלם. הבשורה. הכאב הבלתי נתפס. כך נכנסה השבת לביתנו.
שבת שבין הידיעה הנוראה לבין הקבורה. בין הבשורה לבין האפשרות להתחיל להתאבל. שבת שבה הזמן כאילו עמד מלכת, ואנחנו עמדנו בתוכו, המומים, מתקשים להבין את אשר אירע לנו.
בני משפחה ושכנים יקרים עטפו אותנו באהבה גדולה. השינה הייתה מאיתנו והלאה. המחשבות התרוצצו, הלב נשבר, וההכרה כמעט שלא הייתה נוכחת. בעיקר הלם נפשי וכאב עצום.
בשבת בבוקר התארגנה קבוצה של בני משפחה וחברים לקיים את תפילת השבת וקריאת התורה בביתנו.
דווקא באותה שבת שבה התבשרנו על נפילתו של בננו גלעד בקרב גבורה, קראנו בתורה על עקידת יצחק. אותה פרשה שהפכה לדורות לאחד מעוגני האמונה ומסירות הנפש של עם ישראל. אותה עקידה שזכותה מלווה אותנו בתפילות ראש השנה, בתקיעת השופר ובתחינותינו לדורות.
מאז, במשך שלוש שנים, אני שב ומהרהר באותה פרשה. ובעיקר בשאלה אחת: מהי המשמעות האמיתית של מסירות נפש?
מסירות נפש אינה איבוד דעת. להפך. היא דורשת את מלוא ההכרה.
המדרשים והמפרשים מדגישים כי מהלך העקידה לא היה מעשה פתאומי. הוא היה איטי, מדוד ומודע.
שלושה ימים הלכו אברהם ויצחק בדרכם אל הר המוריה. על הפסוק “ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" שואל רש"י: מדוע המתין הקב"ה שלושה ימים עד שהראה לאברהם את המקום?
ומשיב: “כדי שלא יאמרו: הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו, ואילו היה לו שהות להימלך בלבו, לא היה עושה".
כלומר, העקידה לא הייתה תוצאה של סערת רגשות רגעית, של אובדן שיקול דעת או של התלהבות דתית נטולת מחשבה. אברהם הלך שלושה ימים. שלושה ימים שבהם יכול היה לחשוב, לשאול, להתלבט, לשוב לאחור, ובכל זאת המשיך.
גם הרמב"ם, במורה הנבוכים, מדגיש כי העובדה שהמעשה התרחש רק כעבור ימים מעת הציווי מלמדת שהיה זה מעשה של מחשבה, התבוננות והכרה עמוקה, ולא תוצאה של התפעלות רגעית.
זוהי מסירות הנפש הגדולה: לא מעשה שנעשה מתוך ערפול ההכרה, אלא דווקא מתוך צלילותה.
יש בעקידה יסוד נוסף, עמוק לא פחות, אברהם אבינו, שמוכן היה למסור את היקר לו מכול, אינו מוותר על זכותו לזעוק ולבקש רחמים.
במשנה במסכת תענית אנו אומרים: “מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". והשאלה מתבקשת: מתי ביקש אברהם דבר מה בהר המוריה? על איזו תפילה נענה?
בתלמוד הירושלמי מובאת תפילתו של אברהם, המבקש מהקב"ה כי כשבניו של יצחק ייקלעו לצרה, ולא יהיה מי שילמד עליהם סנגוריה, יזכור להם הקב"ה את העקידה ויתמלא עליהם רחמים.
אברהם אינו מסתפק בקיום הציווי. הוא הופך את מסירות הנפש לבקשה נצחית על בניו, על הדורות שיבואו אחריו.
ריבונו של עולם, כשבניי יהיו בצרה, זכור להם את מסירות הנפש הזאת. רחם עליהם.
גם מנקודת מבטו של יצחק, כפי שהוא מתואר במדרשי חז"ל ובפיוטי העקידה, הוא אינו רק דמות המוכנה למסור את נפשה. הוא בן אוהב, הדואג לאביו ולאמו.
בפיוט “עת שערי רצון", שאנו אומרים בראש השנה קודם תקיעת השופר, מתוארת דאגתו של יצחק לאמו שרה:
“שיחו לאמי כי ששונה פנה,
הבן אשר ילדה לתשעים שנה…
אנא אבקש לה מנחם אנא,
צר לי לאם תבכה ותתייפח".
גם ברגעי מסירות הנפש הגדולים ביותר, יצחק חושב על אמו. על כאבה. על הבכי שיבוא. על הצורך במי שינחם אותה.
קורא את הדברים, וחושב על גלעד שלנו, על ההודעה האחרונה שהותיר לנו.
גלעד יצא למלחמה מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך, מתוך תחושת שליחות ומתוך הכרה מלאה במשמעות מעשיו. הוא ידע היטב לאן הוא הולך. הוא הבין את הסכנות. הוא ידע שקיימת אפשרות שלא ישוב.
ובכל זאת הלך, לא מתוך התלהבות רגעית. לא מתוך חוסר הבנה של המציאות. אלא מתוך החלטה מודעת, שקולה, אמונית וערכית, וגם הוא, כמו יצחק במדרש, חשב על הוריו.
בהודעתו האחרונה ביקש מאיתנו סליחה, מסר לנו את אהבתו, וביקש שאם ייפול, ייקבר בשילה, באדמה שבה נולד וגדל. ואת כל אשר יותיר אחריו ביקש לתרום למען יישוב ארץ ישראל ולימוד התורה.
איזו צלילות דעת. איזו הכרה. איזו אהבה.
אפילו ברגעים שבהם התכונן לאפשרות הנוראה מכול, הוא חשב עלינו. על הבית. על המשפחה. על התורה. על הארץ. על מה שיישאר אחריו.
זוהי מסירות נפש שאינה מבטלת את החיים, אלא צומחת מתוך אהבת החיים ומתוך ההכרה בערכם.
ביום שישי הקרוב נעלה לקברו של גלעד ונציין שלוש שנים לנפילתו בקרב גבורה. שלוש שנים מאז אותה שבת פרשת וירא. שלוש שנים שבהן אנחנו מנסים לעכל את מה שהדעת אינה מסוגלת להכיל.
ושוב, איזה פער עצום קיים בין שתי ההכרות..
באותה שבת, כשנשמעה הדפיקה בדלת, ההכרה שלנו כמעט ונעלמה. היינו נתונים בהלם, בכאב, בחוסר יכולת להבין את המציאות שנכפתה עלינו.
ואילו גלעד, בדרכו האחרונה, היה בהכרה מלאה. בצלילות דעת. מתוך ידיעה ברורה של הסיכון ומתוך בחירה עמוקה בשליחות.
שלוש שנים לאחר מכן, ההכרה הזאת שבה ומהדהדת בי.אנחנו מבקשים למצוא בה מזור. למצוא בה כוח. להיאחז בידיעה שבננו לא נלקח מאיתנו בתוך מעשה חסר פשר, אלא נפל כשהוא פועל מתוך אמונה, מתוך בחירה ומתוך מסירות למען עמו וארצו.
זו אמנם ידיעה, אך היא אינה מבטלת את הכאב. גם אברהם אבינו, לאחר כל מסירותו, ביקש רחמים על בניו. גם יצחק, בתוך רגעי העקידה, חשב על כאבה של אמו. וגם אנחנו. אנחנו גאים בגלעד עד אין קץ. מאמינים בדרכו. יודעים שהיה נכון לשלם מחיר אישי כדי להגן על עם ישראל. ובאותה נשימה, היינו נותנים הכול כדי לחבק אותו שוב. אין סתירה בין הדברים.
מסירות נפש אינה מבטלת את אהבת החיים. והאמונה אינה מבטלת את הזעקה.
אני חושב שזהו אחד המסרים הגדולים בפרשת העקידה. היכולת לשאת יחד אמונה וכאב, שליחות וגעגוע, הכרה עמוקה במחיר ונכונות להמשיך בדרך.
שלוש שנים אחרי, בעשרות רבות של מפגשים עם קהלים שונים מעם ישראל בארץ ובעולם, אנחנו מבינים יותר ויותר שאנחנו חלק ממסע גדול מאיתנו. מסעו של עם ישראל, מדור לדור, מאברהם ויצחק ועד לבנינו הלוחמים.
מסע שיש בו עקידות, אבל גם הבטחה. שיש בו שבר, אבל גם המשכיות. שיש בו דמעות, אבל גם אמונה בעתיד. וביום שישי הקרוב, כשנעמוד שוב ליד קברו של גלעד, נישא איתנו את שתי התחושות. את הגעגוע האינסופי לבננו האהוב.
ואת הזכות הגדולה להיות הוריו של מי שבחר, בדעה צלולה ובלב שלם, למסור את נפשו למען עמו, ארצו ותורתו. ובאותה נשימה נמשיך לבקש, כאברהם אבינו בהר המוריה:
ריבונו של עולם, די לנו בעקידות.זכור את בנינו, את מסירות נפשם ואת אהבתם הגדולה. רחם על עמך ישראל.תן לנו, ההורים, את הכוח להמשיך לשאת את הכאב, להמשיך להאמין, להמשיך לבנות ולהמשיך את הדרך.
“מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו וישמע בקול צעקתנו היום הזה".
לזכר בננו האהוב, גלעד נחמיה ניצן הי"ד, לוחם סיירת גבעתי, שנפל בקרב גבורה בי"ט במרחשוון תשפ"ד