יממה לפני הבחירות, פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן מצביע על נתון שעשוי להשפיע באופן משמעותי על התוצאה: הפער בשיעורי ההצבעה בין מעוזי השמאל למעוזי הליכוד. לדבריו, פער של שבע עד שמונה נקודות אחוז עשוי להיות שווה שלושה, ארבעה ואפילו חמישה מנדטים.
בריאיון לערוץ 7 מסביר כהן כי לאורך השנים נרשמים במעוזי השמאל שיעורי הצבעה גבוהים יותר מאלה שבמעוזי הליכוד. לדבריו, הפער עשוי להתקרב לעשר נקודות אחוז, וגם צמצום חלקי שלו עשוי להשפיע על חלוקת המנדטים ועל יחסי הכוחות בין המחנות.
כהן מדגיש כי מדובר בהשוואה בין אזורים המזוהים עם המחנות הפוליטיים, ולא בקביעה גורפת על כלל מצביעי הימין והשמאל. הוא גם מצביע על חריגים בולטים לדפוס הזה: "בקלפיות דתיות־לאומיות וקלפיות חרדיות, אחוזי ההצבעה מאוד גבוהים. הכי גבוהים בארץ".
בריאיון לערוץ 7, לקראת הבחירות, מתאר כהן דפוס שחוזר לדבריו לאורך השנים. במעוזי השמאל שיעורי ההצבעה גבוהים באופן שיטתי מאלה שנרשמים במעוזי הליכוד, והפער עשוי להגיע כמעט לעשרה אחוזים. לדבריו, גם שינוי קטן יחסית בפער הזה יכול להיות בעל משקל משמעותי בחלוקת המנדטים.
כהן מדגיש כי מדובר בהשוואה בין ריכוזי אוכלוסייה המזוהים עם המחנות הפוליטיים, ולא בקביעה לגבי כל מצביע בימין או בשמאל. הוא גם מציין חריגים בולטים. "בקלפיות דתיות-לאומיות וקלפיות חרדיות, אחוזי ההצבעה מאוד גבוהים. הכי גבוהים בארץ", הוא מסביר.
אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא מביא היא מערכת הבחירות של 2022. לדבריו, לקראת אותן בחירות נשאל על חשיבות ההשתתפות במעוזי הליכוד והצביע על הפער בינם לבין ריכוזי ההצבעה של המחנה הנגדי.
באותה מערכת בחירות, הוא אומר, נעשתה עבודה לצמצום הפער. התוצאה לא הייתה ששיעור ההצבעה במעוזי הליכוד הפך לגבוה יותר מזה שבמעוזי השמאל, אלא שההפרש ביניהם קטן באופן משמעותי.
"מה שקרה הוא שפער שהיה באזור שמונה-תשעה אחוזים הצטמצם דרמטית לאזור שלושה אחוזים", הוא אומר. "היה צמצום בפער, וזה הספיק כדי לנצח".
כהן רואה בכך המחשה למשקלם של שיעורי ההשתתפות. לדבריו, כאשר קיימים הבדלים קבועים בין קבוצות מצביעים, השאלה כמה אנשים בכל קבוצה מממשים את זכות הבחירה עשויה להשפיע באופן ניכר על התוצאה הכוללת.
"מדובר במנדטים שלמים. זה לא איזה חצי מנדט או משהו. זה שלושה, ארבעה וחמישה מנדטים", הוא מדגיש.
הפערים האלה, לדבריו, אינם תופעה ישראלית בלבד. הם קשורים גם למאפיינים חברתיים וכלכליים המוכרים ממחקרי השתתפות פוליטית בעולם המערבי.
כהן מסביר כי ככלל, שיעורי ההצבעה בקרב אוכלוסיות בעלות השכלה גבוהה ומעמד חברתי-כלכלי גבוה נוטים להיות גבוהים יותר מאשר בקרב אוכלוסיות במעמד חברתי-כלכלי נמוך.
לדבריו, בישראל הדפוס הזה בא לידי ביטוי גם בהבדלים בין אזורים המזוהים עם המחנות הפוליטיים. עם זאת, הוא אינו מייחס את הפער רק לרמת ההשכלה או למעמד הכלכלי, אלא מצביע גם על הבדלים במידת המעורבות והעניין בפוליטיקה.
כדי להסביר מדוע אזרחים רבים אינם מגיעים לקלפי, כהן מפנה למושג ותיק במדעי המדינה: "האדם הא-פוליטי". לדבריו, השיח הציבורי והתקשורתי מתנהל בדרך כלל בין אנשים שעוקבים אחר המערכת הפוליטית, מכירים את המפלגות ואת המועמדים ומתעניינים בהתפתחויות היומיומיות. אולם מחוץ למעגל הזה קיימת אוכלוסייה רחבה שהפוליטיקה אינה תופסת מקום מרכזי בחייה.
"אנחנו לא מודעים לעובדה שכמות האנשים הא-פוליטיים היא גדולה", הוא אומר. "זה לא שהם לא מתעניינים במה שקורה, אבל אנשים שלא מעורבים בפוליטיקה, היא פחות מעניינת אותם".
לדבריו, מי שמורגלים לצרוך חדשות ולנהל דיונים פוליטיים מתקשים לעיתים להבין עד כמה המעורבות שלהם אינה מאפיינת את כלל הציבור. "השיח בינינו הוא שיח של אנשים שמתעניינים, קוראים ומעורבים", הוא אומר. "אבל הם לא מודעים שההתעניינות הזאת והמעורבות הזאת היא של מיעוט".
כאשר מתפרסם נתון של כ-70 אחוזי הצבעה, רבים מניחים שכ-30 אחוזים מהאזרחים החיים בישראל לא הגיעו לקלפי. כהן טוען שהמסקנה הזאת אינה מדויקת, משום ששיעור ההצבעה מחושב מתוך פנקס הבוחרים הרשמי, הכולל גם בעלי זכות בחירה שאינם מתגוררים בישראל בפועל.
לדבריו, אם מביאים בחשבון את מספר בעלי זכות הבחירה החיים בפועל בישראל, מתקבלת תמונה שונה. הוא מעריך כי שיעור ההשתתפות בקרבם קרוב יותר ל-80 אחוזים.
עם זאת, גם לפי החישוב הזה, עדיין קיימת קבוצה משמעותית שאינה מצביעה. הנתון הזה מסייע, לדבריו, להבין מדוע המאבק על שיעור ההשתתפות תופס מקום מרכזי במערכות הבחירות. הוא גם מסביר את ההבדל בין מחנות שבהם שיעורי ההצבעה גבוהים מלכתחילה לבין אזורים שבהם שיעור משמעותי יותר מבעלי זכות הבחירה אינו מגיע לקלפי.
"קבוצה שכבר ממצה את אחוזי ההצבעה שלה לא יכולה להעלות אותם פתאום דרמטית", הוא מסביר. "דווקא את התנועה הגדולה ניתן לעשות בקרב אלה שפחות מצביעים".
כהן חוזר בהקשר הזה לבחירות 2022 ולצמצום הפער בין מעוזי הליכוד למעוזי השמאל. לדבריו, המקרה הזה ממחיש כיצד שינוי בשיעורי ההשתתפות יכול להשפיע על יחסי הכוחות, גם בלי לשנות באופן מהותי את ההעדפות הפוליטיות של הציבור.
הוא מתייחס גם לשינוי שחל בשיטות העבודה של מטות הבחירות. לדבריו, המידע הסטטיסטי הקיים כיום מאפשר לזהות אזורים שבהם שיעורי התמיכה במפלגות או במחנות מסוימים גבוהים במיוחד, ולנתח את דפוסי ההשתתפות בהם.
בעבר, הוא אומר, פעילים נהגו לעבור מבית לבית ולנסות לשכנע אזרחים לתמוך במפלגה מסוימת. כיום אפשר להבחין בין פעילות שמטרתה לשנות העדפה פוליטית לבין פעילות המתמקדת בשיעור ההשתתפות של מי שכבר מזוהים עם מחנה מסוים.
לדבריו, עצם ההיכרות עם דפוסי ההצבעה המקומיים מאפשרת למטות להתמקד בשאלת ההשתתפות, במקום להניח שכל מי שאינו מגיע לקלפי זקוק לשכנוע אידיאולוגי.
כהן מדגיש כי המאבק על שיעור ההצבעה אינו עניין שולי או טכני, אלא חלק משמעותי מהתמונה האלקטורלית. הוא חוזר לפערים ההיסטוריים בין ריכוזי המצביעים ומציין כי השאלה המרכזית היא עד כמה הם יצטמצמו במערכת הבחירות הנוכחית.
"כשבליכוד צמצמו את פערי ההצבעה מתשעה אחוזים לארבעה ולשלושה אחוזים, זה היה מספיק", הוא אומר.
לדבריו, על רקע הפערים הקבועים שהוא מזהה לאורך השנים, שיעורי ההשתתפות בפועל יהיו אחד הנתונים המרכזיים שיש לבחון לאחר סגירת הקלפיות.
כדוגמה למשמעות הפוליטית של הפער הוא מציג את בחירות 2022. לדבריו, לקראת אותן בחירות הושקע מאמץ בצמצום הפער בין שיעורי ההצבעה במעוזי הליכוד לבין אלה שבמעוזי השמאל. אף ששיעורי ההצבעה במעוזי הליכוד לא עלו על אלה שבמעוזי השמאל, ההפרש ביניהם הצטמצם באופן ניכר.
"מה שקרה הוא שפער שהיה באזור שמונה־תשעה אחוזים הצטמצם דרמטית לאזור שלושה אחוזים", הוא אומר. "היה צמצום בפער, וזה הספיק כדי לנצח".
לדברי כהן, הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה שיעור ההשתתפות בבחירות עשוי להיות משמעותי. כאשר קיימים פערים קבועים בין קבוצות מצביעים, גם שינוי שאינו גדול במיוחד במספר המגיעים לקלפיות יכול להשפיע על התוצאה הכוללת.
"מדובר במנדטים שלמים. זה לא איזה חצי מנדט או משהו. זה שלושה, ארבעה וחמישה מנדטים", הוא מדגיש.
כהן מסביר כי הפערים בשיעורי ההצבעה אינם ייחודיים לישראל, אלא קשורים גם למאפיינים חברתיים וכלכליים המוכרים ממחקרי השתתפות פוליטית בעולם המערבי. ככלל, לדבריו, שיעורי ההצבעה בקרב אוכלוסיות בעלות השכלה גבוהה ומעמד חברתי־כלכלי גבוה נוטים להיות גבוהים יותר מאלה שבקרב אוכלוסיות ממעמד חברתי־כלכלי נמוך.
בישראל, הוא מסביר, הדפוס הזה בא לידי ביטוי גם בהבדלים בין אזורים המזוהים עם המחנות הפוליטיים. עם זאת, הוא מדגיש כי אין מדובר רק בהבדלים ברמת ההשכלה או במצב הכלכלי, אלא גם במידת העניין והמעורבות בפוליטיקה.
בהקשר הזה מתייחס כהן למושג המוכר במדעי המדינה: "האדם הא־פוליטי". לדבריו, מי שעוקבים באופן קבוע אחר החדשות, מכירים את המפלגות והמועמדים ומעורבים בוויכוחים פוליטיים, נוטים להניח שרמת העניין שלהם מאפיינת את הציבור כולו. בפועל, קיימת אוכלוסייה רחבה שהפוליטיקה תופסת מקום מצומצם בהרבה בחייה.
"אנחנו לא מודעים לעובדה שכמות האנשים הא־פוליטיים היא גדולה", הוא אומר. "זה לא שהם לא מתעניינים במה שקורה, אבל אנשים שלא מעורבים בפוליטיקה, היא פחות מעניינת אותם".
לדבריו, הפער בין הציבור המעורב פוליטית לבין מי שאינם עוקבים מקרוב אחר המערכת הפוליטית משמעותי יותר מכפי שנדמה לעיתים. "השיח בינינו הוא שיח של אנשים שמתעניינים, קוראים ומעורבים", הוא מסביר. "אבל הם לא מודעים שההתעניינות הזאת והמעורבות הזאת היא של מיעוט".
כהן מתייחס גם לאופן שבו מחושבים שיעורי ההצבעה בישראל. לדבריו, כאשר מתפרסם שיעור הצבעה של כ־70%, אין פירוש הדבר בהכרח שכ־30% מבעלי זכות הבחירה המתגוררים בישראל נמנעו מהצבעה. הסיבה לכך היא ששיעור ההצבעה הרשמי מחושב מתוך פנקס הבוחרים, הכולל גם בעלי זכות בחירה שאינם מתגוררים בישראל בפועל.
להערכתו, אם מחשבים את שיעור ההשתתפות מתוך מספר בעלי זכות הבחירה החיים בפועל בישראל, מתקבל נתון הקרוב יותר ל־80%. עם זאת, גם לפי ההערכה הזאת, נותרת קבוצה משמעותית של בעלי זכות בחירה שאינם מגיעים לקלפיות. לדברי כהן, דווקא בקרב אוכלוסיות ששיעורי ההשתתפות שלהן נמוכים יחסית קיים פוטנציאל גדול יותר לשינוי התוצאה.
"קבוצה שכבר ממצה את אחוזי ההצבעה שלה לא יכולה להעלות אותם פתאום דרמטית", הוא מסביר. "דווקא את התנועה הגדולה ניתן לעשות בקרב אלה שפחות מצביעים". ההבחנה הזאת, לדבריו, עומדת גם בבסיס שיטות העבודה של מטות הבחירות. המידע הסטטיסטי הקיים כיום מאפשר לזהות אזורים שבהם שיעורי התמיכה במפלגה או במחנה מסוים גבוהים, אך שיעורי ההשתתפות נמוכים יחסית.
בעבר, הוא מציין, פעילים נהגו לעבור מבית לבית ולנסות לשכנע אזרחים לתמוך במפלגה מסוימת. כיום יכולים המטות להבחין בין פעילות שמטרתה לשנות העדפה פוליטית לבין פעילות שנועדה להביא לקלפיות אנשים שכבר מזוהים עם מפלגה או מחנה.
כך, במקום להניח שכל מי שאינו מצביע זקוק לשכנוע אידיאולוגי, יכולים המטות להתמקד בהגדלת שיעור ההשתתפות באזורים שבהם קיימת תמיכה פוליטית ברורה.
כהן מדגיש כי המאבק על שיעורי ההצבעה אינו עניין טכני או שולי, אלא אחד הגורמים שעשויים להשפיע על תוצאות הבחירות. לדבריו, השאלה המרכזית היא אם הפער ההיסטורי בין מעוזי השמאל למעוזי הליכוד יישמר גם הפעם, או יצטמצם כפי שקרה בבחירות 2022. "כשבליכוד צמצמו את פערי ההצבעה מתשעה אחוזים לארבעה ולשלושה אחוזים, זה היה מספיק", הוא מסכם.