כמעט בכל מערכת בחירות חוזרת הקביעה שמדובר בבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. אלא שהפעם, לאחר שבעה באוקטובר והמלחמה שטלטלה את יסודות הביטחון והחברה הישראלית, קשה להתעלם משאלות היסוד שהודחקו לאורך עשורים וחזרו למרכז השולחן הפוליטי והציבורי במהירות ודחיפות שלא הכרנו.
בעשור האחרון הלכה הפוליטיקה ונעשתה פרסונלית יותר ויותר. במקום להתווכח על הדרך, השיח הציבורי מתנקז פעם אחר פעם לשאלה הפרסונלית של מי מהמתמודדים הפוליטיים "ממלכתיים" או "אנשי שיח נעימים". בין אוספי הקלישאות שאני שומע מבני משפחה ומלא מעט דתיים לאומיים להחלטה "כבדת המשקל" לבחירה במועמד לתפקיד הקשה והתובעני ביותר בעולם של ראש ממשלת היהודים: "לא הייתי נותן לאלמוני להחליף לי גלגל באוטו", "הוא אדם לא ישר", "היתרון שלו שהוא לא פוליטיקאי".
כמובן הפרמטר החשוב ביותר במערכת השיקולים: מי מכל השחקנים הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח את נתניהו. מנגד, שאלות המהות הגורליות כל כך לעתידנו נדחקות לשוליים: זהות השותפים שלך שיכהנו כשרי ביטחון ,ביטחון פנים, חינוך ,חוץ ומשפטים בממשלה שתוקם? מי יחזיק באצבעות המכריעות בקבינט הביטחוני, ומיהם הכוחות שצפויים לאיים בפירוק הממשלה במקרה של תקיפה בעזה.
מאחורי הנאמנויות הפרסונליות הללו עומד לרוב מנגנון חברתי עמוק שמתחיל באזורי החיוג החברותיים בשכונות המגורים ובחוגים החברתיים, במסלולי הלימוד המשותפים בבית הספר היסודי, בתיכון ובתנועות הנוער. משם זה ממשיך בתקופת הבגרות באותם מעגלים מקצועיים ותרבותיים: 8200, קורס טיס וסיירת מטכ"ל, מערכות התקשורת ואולפני הטלוויזיה, מערכת המשפט, צמרת השירות הציבורי, האקדמיה, מוסדות התרבות, הקרנות והעמותות, ועד למפגשים חברתיים ושיחות סלון שבהם אותן תפיסות עולם זוכות שוב ושוב להדהוד הדדי של אידאולוגיות מגוון מסוים מאוד.
כך הופכת תבנית נוף המולדת לתבנית נוף התודעה האידיאולוגית: אדם משוכנע שעמדותיו הן פרי חשיבה עצמאית, ביקורתית ומעמיקה, בעוד שבפועל הוא לא פעם משכפל ללא עוררין את מערכת האמונות, ההנחות והדעות הקדומות שספג מסביבתו לאורך חייו. כך הופכת ההשתייכות החברתית למצפן אידיאולוגי, והנאמנות לסביבה ולמעגלי ההשתייכות שבהם צמח הופכת לחזות הכול, על חשבון הסקרנות האינטלקטואלית, היושרה המחשבתית, הרצון להתחקות באופן עצמאי אחר עובדות, הפתיחות למידע שסותר אמונות מושרשות וחוסר נכונות להטיל ספק במסרים המוגשים לו מדי ערב במהדורות החדשות שמזוהות לחלוטין עם מפלגות האופוזיציה והגרעין הקשה של השמאל הישראלי.
אלה אינן מחלוקות טקטיות, אלא שאלות היסוד שנוגעות לעתיד קיומנו. בראשן ניצבת השאלה כיצד נבטיח שביטחון ישראל ועתיד אזרחיה לא יהיו תלויים ברצונם הטוב של אויבינו שאת יחסן כלפינו למדנו להכיר כבר בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר שבעוד שבישראל עוד עסקו במלאכת זיהוי גופות הנרצחים, באוניברסיטאות העילית בארצות הברית כבר נערכו מפגני תמיכה המוניים בזוועות חמאס. כך גם בזלזולם המופגן של ארגוני הנשים הבין לאומיים בכל הנוגע לעדויות של נפגעות האונס הישראליות.
המציאות הזו גם מחייבת אותנו לבחון את יכולתנו לעמוד על האינטרסים הלאומיים שלנו מול לחצים מבחוץ. וכשם שישראל חייבת לדאוג שהחלטותיה הביטחוניות והמדיניות לא יוכתבו בידי מוסדות בינלאומיים אנטישמיים, כך עליה גם לפעול ביתר שאת להמשך קידום הרפורמה שתבטיח את האיזון הראוי בין הרשויות הנבחרות למערכת המשפט, מי מוסמך לקבוע את מדיניות המדינה וכיצד מבטיחים שגם בעלי הכוח במערכות אכיפת החוק יהיו כפופים לפיקוח ולאחריות.
לצד כל אלה עומדת גם השאלה כיצד יתמודד ראש הממשלה הבא עם ממשל אמריקני שאמנם אוהד את ישראל, אך הוא מהמורכבים והבלתי צפויים שידעה: נשיא תזזיתי כדונלד טראמפ, סגן נשיא כג'יי די ואנס המבטא גישה בדלנית, ושר הגנה תקיף ופעלתן כפיט הגסת'. ההתנהלות מולם מחייבת מהיכרות מעמיקה עם כללי הטקס הדיפלומטי, דורשת יכולת לקרוא את מפת האינטרסים בוושינגטון, לנווט בין מוקדי כוח מתחרים ולשכנע סנטורים לפעול גם בניגוד לאינטרס הפוליטי הפנימי שלהם שמושך לכיוון אחר. מי מסוגל להגיע לוושינגטון לביקור בזק של שעות ספורות, להתייצב מול בכירי ממשל עם יכולת קשב וסבלנות מוגבלים ולשכנע אותם לקבל החלטות הרות גורל, גם מול התנגדות של בסיס התמיכה הפוליטי שלהם?
מי יידע לנצל את התקופה הקריטית שנותרה לכהונת טראמפ כדי לקדם פתרון ארוך טווח לאיום הגרעין האיראני, ובמידת הצורך לשכנע את הנשיא וסביבתו בנחיצותה של פעולה צבאית, חרף המחירים והסיכונים הפוליטיים הכרוכים בה? ובעיקר, מי מסוגל לשאת לבד באחריות האישית שנוגעת להכרעות הללו, לעמוד מאחוריהן גם כשאינן פופולריות מבית ומחוץ? נתניהו בנה לאורך השנים מערכת יחסים אישית יוצאת דופן עם טראמפ, אך גם היא אינה מונעת מחלוקות ולחצים אמריקניים על ישראל.
אין צורך במבטא אמריקני מושלם כדי להצליח בדיפלומטיה, אבל גם לא הגיוני לפטור את שאלת התקשורת הישירה והבלתי אמצעית עם מנהיגי העולם כעניין שולי, בוודאי כאשר אותם חוגים פוליטיים הרואים באיזנקוט מועמד ראוי להנהגה מדגישים שוב ושוב את חשיבות היחסים הבינלאומיים ואת הסכנה שבהפיכת ישראל ל"ספרטה" מבודדת.
כך, במקום לבחון לגופם את הגילויים והטענות על פגמים בהתנהלות גורמי החקירה והתביעה במשפט נתניהו, את הביקורת על יחס השב"כ לציבור המתיישבים, את הפערים בין הערכות מערכת הביטחון למציאות שהתגלתה בשבעה באוקטובר, ההדלפות המגמתיות והספינים השקריים, קל יותר להיצמד בעיוורון לגרסה הערבה לאוזן שמספק המחנה שמתאים לזהות הסוציולוגית שלי.
אותה תפיסה צריכה להנחות גם את הדיון על גיוס החרדים. במשך שנים הפכה הסוגייה לזירת התנגחות בין מי שמבקשים לכפות פתרונות מיידיים לבין אלה שמאמינים שהדבר ייעשה באמצעות בניית אמון, מסגרות שירות המותאמות לאורח החיים החרדי, תהליך הדרגתי ומדיד ונכונות אמיתית של ההנהגה החרדית לקחת חלק במשימה.
כך כאשר בעוד שהשיח הציבורי התלהט סביב סוגיית חוק הגיוס שכונה בעיני השמאל הקיצוני כ"חוק ההשתמטות", והפלג החרדי הקיצוני כ"חוק השמד"- נעלמו מעיני הציבור התבטאויות של פוליטיקאים בכירים בשמאל הישראלי דוגמת איזנקוט שדיבר על מכסות גיוס מרוככות יותר מטיוטת חוק הגיוס במתווה הנוכחי, או כשל יאיר גולן בחוג בית לפעילי "הדמוקרטים" ש"ברור שההתקפה נגד חוק הגיוס היא פופוליסטית, אף אחד לא חושב שנוכל לגייס אלפי חרדים מחר בבוקר", שהביע בהמשך דבריו נכונות לשיתוף פעולה פוליטי בקואליציה עתידית עם המפלגות חרדיות על מנת לעמוד במטרה האידיאית הקדושה של החלפת ממשלת נתניהו.
מי שמבקש להסתמך על כך שבממשלה עתידית בראשות איזנקוט עשויים לשבת לצדו גורמים המזוהים עם הימין, דוגמת בנט או ליברמן, ולכן ישמשו עבורו משקל נגד אידאולוגי, כדאי שיזכור את תקופת ממשלת השינוי שכבר סיפקה הצצה לאופן שבו הדבר מתרחש בפועל. גם מי שנחשבו לסמנים הניציים באותה קואליציה כאביגדור ליברמן ונפתלי בנט מצאו עצמם מנמיכים שוב ושוב את הקווים האדומים שהציבו והתאימו את עצמם למציאות הפוליטית החדשה.
כך גם בדצמבר 2021 כאשר נרשמה תמונה על גבובל הסוריאליסטית: אביגדור ליברמן, שבנה חלק ניכר מהקריירה הפוליטית שלו על קו תקיף במיוחד כלפי המפלגות הערביות ואף הוביל את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות", מצא את עצמו כשר אוצר יושב במשך שעות ארוכות בביתו ומנסה לתווך בין שרת הפנים איילת שקד, לבין יו"ר ועדת הפנים וליד טאהא מרע"מ, מהקולות הלאומניים והאנטי ציוניים החריפים ברע"מ בעקבות משבר "חוק החשמל".
ייתכן שזהו המבחן הציבורי החשוב ביותר של מערכת הבחירות הקרובה: קל יותר לשאול מי מסוגל לנצח את מחנה הימין מאשר לברר איזו מדיניות יישם ביום שאחרי הניצחון.
קל יותר להתווכח על תדמיתו של מועמד מאשר לדרוש ממנו תשובות מחייבות על ביטחון, כלכלה, משפט, חינוך וזהותה של המדינה. בסופו של יום, הדמוקרטיה מטילה על האזרח בעל זכות הבחירה החופשית לברר לאן מבקשים המנהיגים המתמודדים להוביל אותנו, על סמך אילו עקרונות ובאיזה מחיר.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית