הערבים ניצחו. כולנו הפסדנו

קברנו את הבעיות, הכלנו והתמרכזנו מעדנות בין גדרה לחדרה, עם מכוניות חדישות ועל הקו לנתב"ג. חשבנו שרציחות הן עניין פנימי שלהם ופרוטקשן זה סיפור של קבלנים. כל עוד היריות נשמעו ביישוב רחוק והכסף נסחט מכיסו של מישהו אחר, החיים נמשכו. את הביטחון שלנו מדדנו לפי המרחק מהצרות.

את חוקי הביגמיה לא אכפנו. המגזר ששתה הכי הרבה ביטוח לאומי, כספים שחורים ועבריינות לא כל כך עניין אותנו, כי זה לא נגע אלינו באופן ישיר. הסתפקנו בסיסמאות על שילוב ובהבטחות למשילות. הממשלות התחלפו וההזנחה נשארה. את מה שדרש טיפול העברנו לקדנציה הבאה, בתקווה שגם אז מישהו אחר יצטרך להתעסק בזה.

כך הפכנו בעיה לאומית לעניין מקומי. הרצח נשאר במשפחה הערבית, הסחיטה אצל הקבלן שלא הכרנו באופן אישי והאחריות נפלה בין הכיסאות. התרגלנו שאפשר לחיות במדינה אחת עם כללים שונים, ובלבד שבשכונה שלנו יהיה שקט. עכשיו מתברר שגם לשקט הזה יש תאריך תפוגה.

ואז ב 27.10.2026 הערבים באמת נהרו לקלפיות ונתנו וואחדה שואו, וכעת אף אחד לא יכול להקים ממשלה. כל מחנה בנה על ניצחון שיאפשר לו להסתדר לבדו. עוד קמפיין, עוד פסילה, עוד הבטחה שהפעם זה ייגמר אחרת. בסוף נשארנו עם יריבים שאינם מוכנים לשבת יחד ועם ציבור שמשלם את החשבון.

ההצבעה הערבית כמובן חוקית ולגיטימית. הכישלון הוא של הנהגה שהעמיקה את הקרע בתוכנו ולא השכילה לבנות הסכמה שתאפשר למשול. מי שמבקש להוביל צריך לדעת לחבר רוב, לקבל החלטות ולבצע אותן. אחרי שנים של הבטחות, התירוצים נגמרו בקריסה אחת גדולה.

אין ברירה. אנחנו מוכרחים לטשטש את ההבדלים שממילא לא קיימים בין "שמאל" (עלאק) ל"ימין" (עלאק), לפחות בכל הנוגע למחדל הקיומי הזה. אלה הבטיחו הכלה ואלה יד קשה. בפועל, שניהם השאירו אחריהם אזרחים מפוחדים, עסקים נסחטים, צרורות ירי של מא"גים ובעיות שתפחו בזמן שהוויכוח התנהל בעיקר באולפנים.

אפשר להמשיך להתווכח על תקציבים, גיוס, דת ומדינה ובתי המשפט. אבל ביטחון אישי, אכיפת חוק, מאבק בפשיעה ופיקוח על כספי הציבור חייבים להיות בסיס לממשלה רחבה. מי שפוסל כל שותפות עם יריבו חייב להסביר כיצד בדיוק הוא מתכוון לטפל בכל אלה. לציבור כבר אין זמן לעוד סיבוב מטופש של חרמות ועלבונות.

קיבלנו נבוט השכמה אחרון על הראש. עכשיו צריך להתגבר על החשבונות האישיים והחרמות ההדדיים, להקים ממשלה רחבה ולטפל במה שהזנחנו במשך שנים. אם גם הפעם נעדיף את המריבות בינינו, נפקיר ביודעין ובטיפשות את העתיד של כולנו.

ואם גם הפעם נמשיך לישון מעדנות, לבזבז את האשראי של ילדינו וניתן לבעיות לטפוח, הבחירות הבאות בעוד עשור או שניים תהיינה אשכרה ראש בראש בין מנצור עבאס לאחמד טיבי.