שוקי סלומון רגיל שאנשים מחייכים כשהם רואים אותו. לפעמים הם גם מתחילים לשיר. זה יכול לקרות ברחוב בישראל, באירוע עמוס אנשים ואפילו בחופשה בחו"ל, כשהוא בסך הכול רוצה לצאת מהמלון ולנשום קצת אוויר.
האיש שהפך את שמחת החיים לסימן ההיכר שלו, עם סרטונים, שירים ונוכחות בולטת ברשתות החברתיות, מגלה שהמחיר של כל האהבה הזאת הוא דבר פשוט מאוד: כמעט אין לו רגע שבו הוא יכול להיות סתם שוקי.
"אני לא אדם חופשי היום", הוא אומר בריאיון אישי ליענקי גולדהבר בתוכנית "מאחורי הסטטוס" בערוץ 7. "אני עצמאי הכי שכיר שיש". המשפט הזה נשמע כמעט בלתי אפשרי מפיו של אדם שבנה לעצמו עסק, קהל גדול ומעמד עצמאי. אבל סלומון, שמתקרב לגיל 47, מסביר שככל שהפרסום גדל, כך מצטמצם החופש. כל יציאה מהבית יכולה להפוך למפגש עם עוקבים, כל משפט עלול להישמר לשנים, וכל טעות קטנה עשויה להגיע לאלפי אנשים.
הוא מספר על ביקור בגיאורגיה, שאליה נסע כדי ליהנות מקצת שקט. אלא שגם שם, ברגע שיצא מחדרו, החלו אנשים לזהות אותו ולקרוא בשמו. מבחינתו, זו הייתה תזכורת לכך שהפרסום אינו נשאר בארץ ואינו נעצר כשעולים על מטוס.
"חוץ מהארבע אמות שלי בבית ובחדר אין לי רגע אחד של פרטיות", הוא מתאר. ואם נדמה למישהו שמדובר בתלונה מפיו של אדם שזכה בכל מה שרצה, סלומון מבקש להבהיר שהמציאות מורכבת יותר. הוא אוהב את העשייה שלו, נהנה לשמח אנשים ומרגיש אחריות כלפי מי שעוקבים אחריו. ובכל זאת, אילו היה יכול להמשיך לעשות את כל הדברים שהוא עושה בלי להיות מוכר בכל מקום, הוא מודה שהיה שוקל לוותר על הפרסום.
לדבריו, התהילה נוצצת הרבה יותר מבחוץ מאשר מבפנים. מי שחולם להיות מפורסם רואה את המחמאות, את ההזמנות ואת תשומת הלב, אבל לא תמיד מבין מה קורה כשאי אפשר עוד לצאת לרחוב בלי שיזהו אותך.
"ברגע שאתה נהיה מפורסם, אתה לא יכול להיות פתאום לא מפורסם", הוא אומר. מבחינתו, זה אחד הדברים שצעירים החולמים על קריירה ברשת צריכים להבין לפני שהם מתחילים.
סלומון דווקא לא תכנן מראש להפוך לדמות רשת. הוא היה איש עסקים עוד לפני עידן הסטטוסים והסרטונים הקצרים, וכשהרשתות החברתיות החלו לתפוס מקום משמעותי בחיי היומיום, הוא פשוט מצא את עצמו נמשך אליהן. הוא אהב לשתף, לדבר, להצחיק ולהשפיע על אנשים, ובהדרגה גילה שהמסך הקטן מאפשר לו להגיע לקהל עצום.
כמה עצום? לפעמים גם הוא מופתע. אחד הסיפורים המשעשעים שהוא מספר התרחש בזמביה. לפני כשלוש שנים הגיע למדינה האפריקנית, ושם התברר לו שאדם מקומי עוקב אחריו ומכיר את שיריו בעברית. כשאותו מעריץ שמע שסלומון נמצא במדינה, הוא הגיע במיוחד למלון כדי לפגוש אותו.
סלומון מספר את הסיפור בהתלהבות. מבחינתו, זו המחשה לכך שאי אפשר לדעת לאן סרטון או שיר יגיעו. הקהל שלו כולל חרדים, דתיים וחילונים, אבל גם אנשים שאינם יהודים, ממדינות שונות בעולם.
אלא שככל שהקהל גדל, כך גדלה גם הזהירות. סלומון מודה שבשנים האחרונות הוא מצנזר את עצמו הרבה יותר. לא מפני שאין לו דעות, אלא מפני שהוא יודע עד כמה קל להוציא משפט מהקשרו. הוא מזכיר סרטונים ישנים שלו משנים 2018 ו־2019, שחזרו להסתובב ברשת במהלך מערכת הבחירות האחרונה. דברים שאמר לפני שנים, בתקופה שבה אולי חשב אחרת, יכולים לצוץ מחדש ולהפוך לנושא לדיון.
לכן הוא בוחר בקפידה מה להראות ומה להשאיר לעצמו. הזוגיות שלו, ההתמודדויות עם הילדים, הקשיים בעסקים והחיים האישיים אינם חשופים לעוקבים כפי שאולי נדמה להם.
"מי שחושב שהוא מכיר אותי רחוק מאוד מאוד מלהכיר אותי", הוא אומר. דווקא משום כך, הרגעים האישיים בריאיון מקבלים משמעות מיוחדת. מאחורי האיש שמזוהה עם שמחה כמעט בלתי פוסקת עומדת שנה משפחתית קשה במיוחד.
"אבא שלי נפטר השנה", הוא מספר. אביו, לדבריו, היה האדם שגידל אותו, חינך אותו, עיצב את אישיותו ודיבר איתו מדי יום בטלפון. הוא גם היה אחד המעריצים הגדולים ביותר שלו. סלומון מספר גם שבתו התגרשה, ומזכיר התמודדויות נוספות שעברו עליו ועל משפחתו. אלה אינם דברים שהעוקבים בהכרח רואים כשהם פותחים את הסטטוס ומוצאים שם שוב חיוך, שיר או מסר אופטימי.
אז איך ממשיכים לשמוח אחרי שנה כזאת? סלומון אינו טוען שאפשר להעלים את הכאב. להפך. הוא מספר שכאשר מגיע רגע קשה, הוא יודע להיכנס לחדר ולבכות. אבל לאחר מכן הוא מנסה לקבל החלטה מודעת: לא לתת לעצב לנהל את כל היום.
"זה שכואב זה לא אומר שאתה לא יכול להיות שמח", הוא מסביר. לדבריו, שמחה אינה רק תכונת אופי אלא גם הרגל שאפשר לפתח. בדיוק כפי שאדם מתאמן בהדרגה כדי להרים משקל כבד יותר, כך אפשר להתאמן על היכולת לחפש נקודות אור גם בתקופות קשות.
הוא מודה שיש בקרים שבהם גם לו אין חשק לקום מהמיטה. לכן אימץ לעצמו הרגלים שנועדו לעזור לו להתחיל את היום אחרת. בין היתר, הוא משתדל שלא לפתוח את הבוקר מיד בטלפון או בבדיקת חשבון הבנק, אלא להקדיש את השעה הראשונה לדברים שעושים לו טוב.
מבחינתו, השמחה אינה פרס שמקבלים אחרי שהבעיות נפתרו. היא דרך להתמודד עם הבעיות עצמן. אבל כשהשיחה עוברת ממחיר הפרסום למחיר שמשלמת החברה הישראלית, סלומון משמיע עמדה נחרצת במיוחד בסוגיית גיוס החרדים.
הוא פותח בהבהרה שלימוד התורה הוא ערך מרכזי בעיניו, ושיש לשמור על האפשרות של תלמידי חכמים המקדישים את חייהם ללימוד להמשיך בכך. אלא שמכאן הוא עובר להבחנה ברורה בין מי שלומד ברצינות לבין מי שנמצא במסגרת ישיבתית אך אינו מקדיש את זמנו לתורה.
לדבריו, מי שאינו לומד, יוצא לעבוד, נוסע לחו"ל או עוסק בעניינים אחרים, אינו יכול להסתפק בהשתייכותו למגזר החרדי כדי להימנע מתרומה למדינה.
"אין שום סיבה שאמא אחת תשכול את בנה, תפחד לישון בלילה, וההורים שלך או אתה תשב על הרחובות או תטייל לך או תתחיל את החיים שלך בגיל מוקדם בעסקים ולא תתרום לעם ישראל", הוא אומר.
סלומון אינו מתיימר לקבוע כיצד בדיוק צריך להיראות מסלול השירות של כל צעיר חרדי. הוא מדגיש שאינו איש צבא ואינו רב, ולכן אינו מבקש להכריע בפרטים המעשיים. אבל העיקרון מבחינתו ברור: מי שאינו לומד תורה צריך להשתלב בעשייה משמעותית למען המדינה.
לצד זאת, הוא מבקש להסביר מדוע בעיניו יש הצדקה להעניק פטור משירות למי שתורתם אומנותם. הוא משווה זאת להסדרים מיוחדים הניתנים בתחומים אחרים, כמו ספורט, מחקר ופעילות מקצועית יוצאת דופן, וטוען שלימוד תורה ראוי אף הוא להכרה כעיסוק בעל חשיבות מיוחדת.
הוא גם מודה שקשה להסביר את ערך לימוד התורה למי שלא גדל מתוך אמונה בחשיבותו. מבחינתו, מדובר בתפיסת עולם עמוקה שאינה ניתנת לצמצום להסבר קצר.
ובכל זאת, סלומון מתעקש שההבחנה אינה צריכה להיות בין חרדים לחילונים, אלא בין מי שמקדיש את עצמו ללימוד תורה לבין מי שאינו עושה זאת. לדבריו, חובת התרומה למדינה אינה נעלמת רק מפני שאדם משתייך למגזר מסוים.
הדיון הזה מוביל לשאלה אחרת: מיהו בכלל חרדי? סלומון, שמחזיק סמארטפון, פעיל ברשתות החברתיות ומופיע בפני קהלים מגוונים, מכיר היטב את הוויכוחים על גבולות הזהות החרדית. הוא אינו מקבל את הרעיון שאפשר לקבוע את מידת חרדיותו של אדם רק לפי צבע החולצה, סוג הכובע או השאלה אם הוא משתמש בטלפון חכם.
מבחינתו, המבחן נמצא במקום פנימי יותר. הוא מסביר שאדם חרדי הוא מי שיש בו יראת שמיים ושאיפה להתקדם מבחינה רוחנית, גם אם הוא עצמו יודע שיש תחומים שבהם אינו עומד ברף שהציב לעצמו.
כדוגמה הוא מביא את עצמו. הוא מספר שיש דברים שהיה רוצה לשפר בחייו הדתיים, כמו הקדשת זמן רב יותר ללימוד תורה או הקפדה על תפילה במניין. עצם העובדה שהשאיפה הזאת ממשיכה ללוות אותו היא חלק מהאופן שבו הוא מבין את זהותו החרדית.
הוא משווה את ההתמודדות הזאת לבית יפה שיש בו קיר מתקלף. העובדה שהקיר דורש תיקון אינה הופכת את הבית כולו לפגום. השאלה היא אם בעל הבית מבחין בבעיה ורוצה לתקן אותה.
גם כאן הוא מדגיש את חשיבותם של רבנים ומורי דרך רוחניים, וסבור שכל אדם צריך להתייעץ עם רבותיו ולנהוג בהתאם להדרכתם. אלא שאחרי כל הדיונים על מגזר, אמונה, צניעות ופוליטיקה, סלומון חוזר שוב אל הנושא האישי ביותר: המשפחה. הוא מספר שבביתו הוא אינו כוכב רשת אלא אבא רגיל. אשתו וילדיו מתמודדים עם החיים כמו כל משפחה אחרת, גם אם חלק מהדברים שקורים סביבם זוכים לחשיפה גדולה יותר.
כשנשאל למי הוא חייב תודה שלא אמר מספיק, הוא מזכיר את הוריו, את אשתו ואת ילדיו. הוא מדבר על ההשפעה שהייתה לכל אחד מהם על חייו, ועל אשתו שלדבריו שונה ממנו באופייה ובכל זאת מכילה את העשייה ואת אורח החיים שלו.
אבל את הדברים המרגשים ביותר הוא שומר לאביו. "הלוואי שהיו לי איתו עוד כמה דקות להגיד לו רק תודה על מה שעבר לי בחיים", הוא אומר. בהמשך הריאיון נשאל סלומון מי לדעתו אינו זוכה למספיק הערכה בישראל. הוא יכול היה לבחור פוליטיקאי, איש ציבור או דמות מוכרת, אבל מעדיף להפנות את תשומת הלב לאנשים שאינם עומדים בדרך כלל מול מצלמות.
הוא מזכיר את אימהות החיילים, את אנשי המילואים, את המשפחות השכולות ואת הורי החטופים. לצידם הוא מדבר גם על מתנדבי זק"א, מד"א ואיחוד הצלה, ובהם חרדים שנחשפו למראות קשים וטיפלו בנפגעים ובחללים מאז פרוץ המלחמה.
לדבריו, יש אנשים שנתנו מעצמם הרבה מאוד, אך הציבור אינו תמיד מכיר את המחיר הנפשי ששילמו. הוא מבקש להעניק להם הכרה והערכה, ומדגיש שמדובר בגיבורים רבים מכדי למנות את כולם בשמותיהם.
לקראת סיום השיחה, כשהוא נשאל כיצד היה רוצה שיזכרו אותו, סלומון אינו מדבר על מספר העוקבים, על ההצלחה העסקית או על השירים שהגיעו לקצוות העולם.
הוא אומר שהיה רוצה שיזכרו אותו כאדם שהשתדל לעשות טוב, גם אם לא תמיד הצליח. ואז הוא מוסיף הודאה לא שגרתית מפיו של אדם שכל כך הרבה אנשים עוקבים אחרי דבריו: גם הוא לא תמיד מצליח להיות נאמן לחלוטין לעצמו.
מבחינתו, השאיפה היא להמשיך להשתפר, להישאר כן ככל האפשר ולזכור שהפרסום אינו המדד היחיד להצלחה. אחרי כל הסיפורים על המצלמות, הקהל והמחיר של החיים באור הזרקורים, הוא חוזר אל הדברים הפשוטים שמעסיקים אותו באמת: המשפחה, האמונה והרצון להוסיף טוב. "אני הייתי רוצה שיגידו שהוא היה יהודי שהשתדל תמיד לעשות טוב", הוא אומר.