יש רגעים שבהם החיים דופקים בדלת בלי לתאם איתנו מראש. שינוי בתוכניות, התמודדות חדשה, משהו שלא ציפינו לו. ואנחנו מסתכלות לשמים ואומרות: "ריבונו של עולם, אין לי מקום לזה עכשיו".
בפרשת וירא אברהם יושב בפתח האוהל, כחום היום. הוא כבר זקן, הגוף שלו כואב מברית המילה, ובכל זאת, כשהאורחים מגיעים, התורה כותבת: "ואל הבקר רץ אברהם".
אני חושבת שיש בריצה הזאת של אברהם אבינו חיזוק גדול עבורנו. הקב"ה שולח לנו אורחים, ויחד איתם נותן לנו גם כוחות לארח אותם. כוחות שלא תמיד ידענו שקיימים בנו.
בהשאלה, גם ההתמודדויות שנכנסות לחיינו הן סוג של אורחים. לא את כולם הזמנו, ולא לכולם חיכינו. לפעמים אנחנו ממש רוצות לסגור את הדלת ולומר, עכשיו זה לא מתאים.
אבל חשוב שנזכור שגם האורח הזה הגיע מהקב"ה. הוא לא נכנס לחיים שלי סתם. הידיעה הזאת יכולה לתת לי גב להישען עליו בתוך הקושי. לפעמים הכוחות יתגלו בתוכי, ולפעמים יגיעו דרך אדם שיושיט יד, עצה טובה או עזרה שאסכים לקבל.
מותר לי לכאוב, לשאול ולבקש שהמציאות תשתנה. מותר לי להרגיש שקשה לי. ועדיין לזכור שהקב"ה לא סתם שלח לי את האורח הזה, גם אם עכשו אני לא מבינה למה זה טוב או נצרך.
האורחים של אברהם הביאו איתם בשורה על הולדת יצחק. ואני מאמינה שגם מתוך מה שנכנס לחיי בלי שתכננתי, בוודאי יצמח משהו טוב. אולי תיבנה בי קומה חדשה, אגלה יכולת שלא הכרתי או שתיפתח בפניי דרך חדשה.
אני לא תמיד יודעת מה יצמח ומתי אראה את זה במציאות. אבל אני לא חייבת לראות את הטוב עכשיו כדי להאמין שהוא עוד יצמח.
השבוע אני רוצה להתפלל לריבונו של עולם, שיעזור לי לזכור שגם האורח הזה ממנו. ושיתן לי כוחות להתמודד איתו, ועיניים לראות, בבוא הזמן, את הטוב שיצמח מתוכו גם בתוכי פנימה וגם במציאות.
הכותבת היא מאמנת NLP ומורה באולפנת הללי