נפוליאון בונפרטה הציע אמת מידה מעניינת להצלחתו של מצביא. לא די בגנרל המכין תוכנית מתקפה, פועל על פיה ומנצח בקרב. גדולתו של גנרל נבחנת דווקא כאשר תוכניתו משתבשת בעיצומו של הקרב, והוא נדרש לאלתר תוכנית חלופית שתוביל לניצחון.
תפיסה זו, המזוהה עם סגנון הפיקוד של נפוליאון, באה לידי ביטוי בקרבותיו, ובהם קרב אוסטרליץ המפורסם, הידוע גם בשם "קרב שלושת הקיסרים", שבו התמודדו כוחותיו של נפוליאון, קיסר צרפת, מול צבאותיהם של הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון ושל הקיסר פרנץ השני.
ומה עניינו של המצביא הצרפתי למציאות הישראלית של ימינו?
בישראל נערכו בחירות. למרות המתח הביטחוני, למרות המשברים הדיפלומטיים הכבדים ולמרות השחיקה בתרבות הפוליטית, הוכיחה מדינת ישראל כי היא דמוקרטיה איתנה. אולם איתנותה של הדמוקרטיה אינה נמדדת רק בעצם קיום הבחירות, אלא גם ביכולתה להבטיח שתוצאותיהן ישקפו נאמנה את רצונו החופשי והחוקי של הבוחר.
וכאשר מתעוררים חשדות לפגיעה בטוהר הבחירות, אין די בהכרזה שההליך הדמוקרטי הושלם. עלינו להבטיח כי הוד מעלתו, האזרח, הוא שקבע את התוצאה, ולא מי שביקש להטות את רצונו באמצעים פסולים.
לאחר שהועלו חשדות לאי־סדרים במערכת הבחירות, ובכללם טענות לתשלומים שהועברו לכאורה למצביעים בניגוד לחוק, ביקש מר גדי איזנקוט, על פי המתואר, שלא לאפשר לחשדות הללו לעכב את השבעתם של חברי הכנסת.
וכאן אנו נדרשים לתפיסתו של נפוליאון. כיצד מתקנים ליקויים אפשריים בבחירות שכבר נערכו, כאשר ספירת הקולות מתקרבת לסיומה, מבלי להרוס את ההליך כולו? כיצד נמנעים מפגיעה בלתי הפיכה במערכת הבחירות, ובה בעת מבטיחים שרק רצונו החוקי של האזרח יבוא לידי ביטוי?
אני מבין לליבו של מר איזנקוט. הרצון למנוע עיכובים בהשבעת הכנסת ה־26 ולהבטיח את המשכיות פעילותם של מוסדות השלטון הוא רצון מובן. אלא שהרצון להשלים את ההליך במהירות אינו יכול לבוא על חשבון בירורם של חשדות חמורים לפגיעה בטוהר הבחירות.
כלל גדול למדנו בתחום הפילוסופיה: אדם אינו נזקק לשקר אלא כאשר האמת אינה נוחה לו. ואם אכן פעלו גורמים מבית ומחוץ בניגוד לחוק כדי להטות את תוצאות הבחירות, האם נוכל להשלים עם מצב שבו רצונו האמיתי של הבוחר אינו משתקף בהרכב הכנסת?
הייתכן שנאפשר למי שקיים חשד כי נבחרו שלא כדין לשבת במליאת הכנסת, לתמוך בחוקים, להתנגד לאחרים ולהשפיע על גורלה של המדינה, מבלי שהחשדות התבררו כראוי?
ואם אכן הייתה מעורבות זרה בניסיון להטות את תוצאות הבחירות, ובפרט אם יתבררו כנכונות הטענות בדבר מעורבות קטארית, השאלה חמורה שבעתיים: את מי אמורים נבחרי הציבור לייצג - את אזרחי ישראל או את האינטרסים של מי שביקשו להתערב בבחירתם?
גם מר אביגדור ליברמן העלה, על פי המתואר, טענות לאי־סדרים המנוגדים לחוק. טענות אלו, כמו יתר החשדות, מחייבות בירור יסודי. אין מקום להרשיע אדם או לפסול תוצאות על סמך חשד בלבד, אך באותה מידה אין מקום להתעלם מחשדות רק משום שבירורם עלול לעכב את השלמת ההליך.
על כל הטענות לעמוד למבחן. אם יתברר כי ביישובים מסוימים נפלו פגמים מהותיים המצדיקים זאת על פי דין, יש לבחון קיום הצבעה חוזרת בהם, בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים. במקביל, יש לתת את הדעת לתיקון חוק הבחירות ולחיזוק המנגנונים שיבטיחו את טוהרן של מערכות הבחירות הבאות.
הדמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה לחיות בשקר. בחירות אינן רק ספירת פתקים והכרזה על מנצחים. הן בראש ובראשונה ביטוי לריבונותו של האזרח. אם נפגעה ריבונות זו, חובתנו לברר את הדברים ולתקן את הטעון תיקון.
ואם יתברר כי ידה של קטאר הייתה במעל, יקבלו הדברים משנה חומרה לנוכח האמירה המיוחסת לנפתלי בנט: "קטאר היא אויב".
נפוליאון הבין כי גם כאשר תוכנית הקרב משתבשת, אין פירוש הדבר שיש לוותר על הניצחון. יש לדעת לשנות תוכנית, לתקן את הדרוש תיקון ולהמשיך אל היעד.
כך גם בדמוקרטיה הישראלית. אין צורך להרוס את מערכת הבחירות כדי לתקן פגמים שנפלו בה, אך גם אסור להקריב את טוהר הבחירות על מזבח הרצון לסיים את ההליך במהירות.
כי בסופו של יום, הניצחון החשוב ביותר של הדמוקרטיה אינו השבעת הכנסת במועד, אלא ההבטחה שרק רצונו החופשי והחוקי של האזרח הוא שיכריע מי יישב בה