בעולם הפוליטי של מערכות בחירות קיימות שתי שיטות מרכזיות לשכנע מצביעים לתמוך בך: הראשונה היא לשדר שאתה "ווינר" - מתוך הבנה שטבעו של אדם לרצות להיות חלק מהצלחה; השנייה היא לצעוק "גוועלד" ולהניע את הציבור לצאת מגדרו מתוך חרדה.
ראש הממשלה נתניהו היה בטוח בשיטה הראשונה. הוא שידר לכל אורך הדרך שהניצחון כבר בכיס שלו. צריך לומר ביושר - הוא באמת האמין בכך.
בשבועות האחרונים הוא הזמין סקרי רוחב במסגרתם נשלחו מאות אלפי מסרונים לאזרחים. עשרות אלפי משתתפים העניקו לגוש הימין 61-62 מנדטים. גם 'הדוד סם', הלא הוא דונלד טראמפ מהבית הלבן, אוהב להיות חלק מסיפור הצלחה; עם כל חיבתו לנתניהו, המוניטין שלו עצמו חשוב לו הרבה יותר מברית כזו או אחרת. טראמפ ראה את הסקרים של הליכוד, ואף הזמין סקרים משלו שהעניקו לגוש הימין מספר גבוה יותר - כ-64 מנדטים. רק אז הוציא את הודעת התמיכה המהדהדת שלו.
הסוקרים והדוגמים, כולם כולל כולל, יצטרכו לתת את הדין על ה'פייק ניוז' ששידרו שוב ושוב ושוב, אבל לא בהם אנו עוסקים בטור זה.
נתניהו היה בטוח שהניצחון מובטח - ודווקא כאן טמונה הטעות הגדולה שלו. אווירת הניצחון המשכרת הכניסה את בוחרי גוש הימין לשאננות עמוקה. קמפיין ה"גוועלד" שהגיע בצהרי יום הבחירות נשלף מאוחר מדי - רק אחרי שהמצביעים בחברה הערבית כבר נהרו לקלפיות בהמוניהם. כבישי ישראל כבר היו רטובים מגשם, והזעקות המאוחרות הזכירו בעיקר את המשל הידוע על הילד והזאב: כמה פעמים אפשר לצעוק "גוועלד" ולצפות שהציבור יאמין?
ומצד שני, כשמסתכלים על גרף המספרים היבש, מבינים שלא בטוח שגיוועלד מוקדם היה מביא תוצאה אחרת: גוש הימין נעצר על 53 מנדטים בלבד. פירוש הדבר הוא שגם אם קמפיין הגוועלד היה מצליח להביא עוד שלושה, ארבעה ואפילו חמישה מנדטים לגוש, זה עדיין לא היה מאפשר הקמת ממשלת ימין מלא. הפער מ-61 היה פשוט גדול מדי.
שיעורי ההצבעה המטורפים במגזר הערבי היו הנעלם הגדול שאיש לא חזה את ממדיו, וקשה לעכל את גודל הדרמה. כשישית ממושבי הכנסת יוחזקו בידי חברי כנסת ערבים, רובם תומכי טרור - אם בגלוי ואם בסתר. כעת הם צפויים לקבל מקום רשמי לצד הקטר (בשליחות קטאר?). האפשרות שממשלה בישראל תהיה תלויה בנבחרי ציבור המגלים סלחנות כלפי טרור היא סכנה של ממש.
ככל שחולפות השעות, הנעלם הגדול מתחיל להתברר. השב"כ והמשטרה חוקרים חשדות חמורים להתערבות דיקטטורת הטרור בקטאר לצד זיופים והצבעות בלתי חוקיות. במילים אחרות: קטאר - הבית החם של מחבלי חמאס - ניסתה להשתלט על כנסת ישראל. זה מפחיד, וזה מסוכן מאין כמוהו.
מכאן האחריות חוזרת לפוליטיקאים, גם למי שבנו מערכת בחירות שלמה על פסילת שותפים אפשריים. יש מחלוקות עמוקות. על דת ומדינה, על מערכת המשפט, ועל דמותה של ישראל. אינני מזלזל באף אחת מהן. אבל כאשר מצד אחד גורמי טרור ערבים המבקשים להשתלט על מדינת היהודים ומצד שני יריבים פוליטיים יהודים - גם אם יש איתם חילוקי דעות נוקבים - אני רוצה להאמין שאפילו בקרב הקיצונים ביותר בשמאל תגבר האחריות הלאומית, והם יעשו בסופו של דבר את השיקול הנכון.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי "בקהילה"