מאחורי הדוחות הרשמיים, ההצהרות והדיונים של האו"ם על המלחמה בין ישראל לחמאס, התקיימה לטענת אחת מבכירות הארגון לשעבר מציאות אחרת: לחצים, הפחדה וניסיונות למנוע השמעת עמדות שאינן מתיישבות עם הקו המקובל ביחס לישראל.
בריאיון מיוחד ל-i24NEWS מתארת אליס ג'יל אדוארדס, שכיהנה בשנים 2022-2026 כדווחית המיוחדת של האו"ם לענייני עינויים, את ההתנהלות שנחשפה אליה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר ואת הקשיים שבהם נתקלה כשביקשה להביא להכרה בסבלם של החטופים ובני משפחותיהם.
אדוארדס, שחקרה במסגרת תפקידה גם טענות להפרות זכויות אדם מצד ישראל, טוענת כי בתוך המערכת הבינלאומית התגבשה אווירה שבה האפשרות להציג עמדה מורכבת על הסכסוך הפכה לקשה במיוחד.
לדבריה, בארגון שררה, ולתחושתה עדיין שוררת, אווירה של בריונות והפחדה, שבמסגרתה מצופה מאנשים לאמץ נקודת מבט אחת בלבד, מבלי לבחון גם את הצד האחר של הסכסוך.
הביקורת שלה מתמקדת במיוחד בהתנהלות האו"ם לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. בעוד הארגון עסק בהרחבה במלחמה ברצועת עזה ובהשלכותיה על האוכלוסייה הפלסטינית, אדוארדס סבורה כי עדויות על מעשי הרצח, האלימות המינית, החטיפות וההתעללות שביצעו מחבלי חמאס לא זכו להתייחסות הראויה מצד חלק מעמיתיה.
בריאיון נשאלה אדוארדס אם ראתה ניסיונות מצד בעלי תפקידים אחרים באו"ם לשוחח עם נשים ששרדו מעשי אונס או תקיפות מיניות במהלך מתקפת 7 באוקטובר. תשובתה הייתה קצרה: "לא".
היא הסבירה כי במערכת האו"ם כבר הצטבר תיעוד שהיה יכול, לדעתה, לשמש בסיס להטלת אחריות על חמאס ועל קבוצות חמושות נוספות ברצועת עזה, ולגינויים ברורים של המעשים שיוחסו להן.
אחת החוויות שהותירו עליה רושם עמוק הייתה ביקורה בכפר עזה, כשנה וחצי לאחר הטבח. אדוארדס הגיעה למקום ונחשפה למראות ההרס ולעדויות על האירועים שהתרחשו בו. הביקור, כפי שתיארה בריאיון, המחיש עבורה את ממדי הפגיעה בתושבים ואת הסבל המתמשך של המשפחות.
אלא שלדבריה, ההתעלמות מהעדויות לא הייתה רק תוצאה של סדרי עדיפויות או של מחסור במידע. היא סבורה כי במקרים מסוימים התקבלה החלטה מכוונת שלא לעסוק במעשים שביצעו מחבלי חמאס.
ביקורתה הופנתה בין היתר כלפי בעלות תפקידים באו"ם שעסקו באלימות נגד נשים ובמצב בשטחים הפלסטיניים, ובהן פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחית המיוחדת של האו"ם לענייני השטחים הפלסטיניים הכבושים.
אדוארדס טענה כי אותן בעלות תפקידים לא עסקו באופן ממשי בטענות לאונס, לאלימות מינית ולהתעללות קשה במהלך מתקפת 7 באוקטובר. לדבריה, מאחר שתפקידן מחייב אותן לחקור ולפרסם דוחות בנושאים שבאחריותן, קשה להצדיק את היעדר ההתייחסות.
היא עצמה בחרה בדרך אחרת. במסגרת עבודתה כדווחית לענייני עינויים החלה לאסוף עדויות, לבחון מסמכים ולחקור את הפגיעה בחטופים שהוחזקו בידי חמאס ואת הסבל שנגרם לבני משפחותיהם.
במפגשים עם משפחות החטופים נחשפה אדוארדס לילדים שלא ידעו היכן נמצאים הוריהם, אם הם בחיים ומתי ישובו הביתה. לדבריה, חוסר הוודאות המתמשך, הפחד והמצוקה הנפשית אינם רק תוצאה נלווית של החטיפה, אלא יכולים להיחשב בעצמם לעינוי פסיכולוגי.
היא הסבירה כי כאשר ילדים אינם יודעים אם אביהם או אימם בחיים, מתקשים לישון וחיים במצוקה מתמשכת, הפגיעה בהם היא ממשית ועמוקה. אדוארדס תיארה את השימוש בסבל הזה כאחד הכלים הפסיכולוגיים שבהם משתמשים ארגוני טרור.
בעקבות העדויות והחומרים שבחנה פרסמה דוח העוסק בסבלם של החטופים ובני משפחותיהם. אלא שגם המהלך הזה, כך סיפרה, נתקל בהתנגדות בתוך המערכת.
לדבריה, נעשו ניסיונות רבים לשנות את הניסוחים בדוח ולצמצם את חומרת הדברים שהופיעו בו. גם לאחר שבוצעו התאמות בנוסח, נמשכו המאמצים למנוע מגורמים נוספים להצטרף אליו ולחתום עליו.
אדוארדס הצביעה על כך שאף אחד מעמיתיה לא הסכים לחתום על הדוח, ותיארה מאמצים שנעשו, לטענתה, כדי להבטיח שלא יצטרפו אליו חתימות נוספות.
מעבר למחלוקת על תוכן המסמך, אדוארדס מתארת תרבות ארגונית שבה הבעת עמדה לא מקובלת עלולה לגבות מחיר מקצועי.
לדבריה, ישנם אנשי מקצוע, משפטנים ופעילי זכויות אדם החוששים להתבטא בגלוי. היא סיפרה על מקרים שבהם אנשים הוכנסו לרשימות שחורות, הפסיקו לקבל הזמנות לאירועים או נדחקו לשוליים בעבודתם משום שלא החזיקו בעמדה שנחשבה למקובלת.
לאחר שפרסמה את דבריה על ההתנהלות בארגון, סיפרה אדוארדס כי קיבלה הודעות תודה מאנשים שהזדהו עם הביקורת שהעלתה, אך לא בהכרח חשו שהם יכולים להשמיע אותה בעצמם.
אחת הטענות המרכזיות שלה נוגעת להיקף העיסוק של מנגנוני האו"ם בישראל, בהשוואה למשברים חמורים אחרים בעולם.
אדוארדס תיארה את ההתמקדות בישראל כאובססיבית, והביאה נתונים שלדבריה ממחישים את הפער. מאז 7 באוקטובר, ציינה, נשלחו כ-50 פניות רשמיות הנוגעות לישראל, לעומת כעשר בלבד בעניינה של סודאן, אף שהסכסוך שם נמשך זמן רב יותר.
היא הזכירה גם את המצב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שבה, לדבריה, תועדו ואומתו בידי האו"ם כ-90 אלף מקרי אונס בשנה אחת.
באמצעות ההשוואה ביקשה להעלות את שאלת סדרי העדיפויות של הארגון. לטענתה, הפער בהיקף ההתייחסות למדינות שונות מחייב בחינה ביקורתית של האופן שבו מנגנוני האו"ם מפעילים את סמכויותיהם.
עם זאת, אדוארדס הדגישה כי הביקורת שלה על ההתמקדות בישראל אינה פוטרת את ישראל מביקורת על פעולותיה. לדבריה, כאשר ישראל מבצעת הפרות של זכויות אדם, יש לחשוף אותן ולדרוש את הפסקתן, כפי שיש לעשות ביחס לכל מדינה או גורם אחר.
במהלך כהונתה עסקה אדוארדס גם בהגנה על זכויותיהם של פלסטינים, לרבות כאלה המוחזקים בבתי כלא בישראל, ושמעה עדויות על הפרות שבוצעו לכאורה כלפיהם.
למרות זאת, סיפרה כי לא אחת הואשמה בהטיה לטובת ישראל בעקבות עמדותיה בנוגע למתקפת חמאס ולסבל החטופים.
אדוארדס דחתה את החלוקה שלפיה מי שמגנה פגיעה בישראלים חייב בהכרח להיות מזוהה עם ישראל, ומי שמגן על זכויות פלסטינים משתייך לצד האחר.
לדבריה, היא אינה פרו-ישראלית ואינה פרו-פלסטינית, אלא מחויבת לאמת ולעקרונות המשפט הבינלאומי. תפקידם של אנשי זכויות אדם, הסבירה, הוא לחקור הפרות, לחשוף אותן ולפעול בעניינן, בלי קשר לזהות הגורם האחראי או לזהות הקורבנות.
את עמדתה המקצועית תיארה באמצעות הדרישה ליושרה בחקירה, בבחינת העובדות ובהצגת הממצאים. לדבריה, משפטנים בינלאומיים, מגשרים ומשקיפים ניטרליים חייבים לשמור על עצמאות שיקול הדעת שלהם ולפעול כאשר הם נחשפים להפרות, גם כשהממצאים אינם מתיישבים עם העמדה הרווחת בסביבתם.