השבוע שמעתי על שני תלמידי כיתה ה' שרבו בהפסקה על הבחירות. "רק ביבי יציל את המדינה", הכריז הראשון. "מי בכלל יכול להחליף אותו?"
"אם ביבי ינצח, אין לנו עתיד", השיב השני. המורה שהקשיבה לוויכוח שאלה אותם שאלה אחת: "תגידו, מחר בבוקר, אחרי שיספרו את הקולות, עדיין תשחקו יחד כדורגל?" שניהם השתתקו. ואולי דווקא בשאלה הקטנה הזאת מסתתרת השאלה הגדולה באמת.
אנחנו עסוקים בלי סוף בשאלה מי ינצח בבחירות. מי ירכיב ממשלה, מי יישב באופוזיציה, מי יחגוג ומי יפרסם פוסט זועם. וזה חשוב. להחלטות של מנהיגים יש השלכות על הביטחון, הכלכלה, החינוך ועתיד המדינה.
אבל יש דבר ששום ממשלה לא תוכל להכריע במקומנו: איזה בני אדם נהיה ביום שאחרי.
הרב יונתן זקס זצ"ל הזהיר בשיחה על עתיד החברה מפני האשליה שמנהיג חזק יפתור עבורנו את כל הבעיות. האחריות לעתיד המשותף, הזכיר, מוטלת גם על האזרחים עצמם. אחרי שהקלפיות ייסגרו ואורות המטות יכבו, נישאר כאן אנחנו. שכנים, חברים, משפחות ועם אחד.
כי לא פחות חשוב ממי שיושב בכיסא השלטון, הוא מי שקם מכיסאו באוטובוס כדי לפנות מקום לאחר.
וזו, תסכימו איתי, לא אמירה קטנה. הרב זקס הזכיר גם את כוחה של שיחה בין אנשים חלוקים: אפשר להתווכח בחריפות ועדיין להישאר חברים. לא חייבים להסכים כדי להושיט יד. צריך לזכור שמאחורי הדעה שמקוממת אותנו עומד אדם, לא פתק בקלפי.
וזה הרבה מעבר למשפט יפה לסטטוס. מחקר שפורסם ביוני 2026 בכתב העת המדעי Electoral Studies בחן נתוני סקרים סביב שש מערכות בחירות ארציות ואחת עשרה בחירות אזוריות בקנדה, בשנים 2004 עד 2024.
החוקרים מצאו כי מצביעי המפלגות שהפסידו דיווחו לאחר הבחירות על רמות נמוכות יותר של אמון חברתי. הפער היה בולט במיוחד בקרב מי שחשו עוינות כלפי מצביעי המחנה היריב. המחקר מצביע על קשר, לא על הוכחה שכל הפסד גורם לאובדן אמון.
שימו לב: לא מדובר רק באמון בפוליטיקאים. מדובר באמון באנשים. בשכן מהמעלית. בהורה שעומד לידנו במסיבת הסיום. באדם שחושב אחרת, אבל בשעת מבחן מחזיק איתנו את אותה אלונקה.
ופה בדיוק מתחיל התפקיד שלנו, ההורים ואנשי החינוך. דמיינו שיעור אזרחות ביום שאחרי הבחירות. חצי כיתה מרוצה, חצי מאוכזבת. אפשר לנתח מנדטים וקואליציות. אבל אולי כדאי לשאול קודם:
נדאג שגם הילד שהצד שלו הפסיד ירגיש שיש לו מקום בכיתה? כי דמוקרטיה אינה מסתיימת בהכנסת הפתק למעטפה. היא נבחנת גם ברגע שבו התוצאות מתפרסמות ואנחנו מחליטים אם האדם שמולנו הוא שותף או אויב.
ויש עוד משהו שמטריד אותי. ילדינו אינם זקוקים לכך שנכתיב להם מה לחשוב על נתניהו או על יריביו. הם זקוקים לדוגמה אישית:
איך מתווכחים בלי להשפיל, מפסידים בלי להתפרק ומנצחים בלי לרמוס. איך עומדים על עקרונות בלי לוותר על אהבת ישראל.
גם לנו מותר לומר לפעמים: אולי יש משהו שלא הבנתי. זאת אינה חולשה ואינה ויתור על האמת שלנו. זאת ענווה. ואם אנחנו דורשים מילד בן עשר לבקש סליחה מחבר שפגע בו, מדוע קשה לנו כל כך לדרוש מעצמנו את אותו הדבר?
ואולי הגיע הזמן לומר דבר שלא נעים לשמוע: ייתכן שאנחנו אוהבים לדבר על אחדות יותר משאנחנו מוכנים לחיות אותה.
נוח להרגיש שאנחנו הצודקים, ושהבעיה נמצאת תמיד אצל האחרים. בבוקר אנחנו מלמדים ילדים לא להחרים חבר, ובערב הם רואים אותנו מוחקים אנשים בגלל עמדתם הפוליטית. מבקשים מהם להקשיב, ומאבדים סבלנות ברגע שמישהו חושב אחרת.
וזאת אנשים, הטרגדיה החינוכית שלנו: הילדים לא באמת קוראים את מצעי המפלגות. הם קוראים אותנו, גם כשנדמה לנו שאינם מקשיבים. אז לפני שנשאל איזו ממשלה מגיעה לנו, כדאי לשאול איזו חברה אנחנו באמת בונים במו ידינו.
כי ממשלה אפשר להחליף ביום אחד. הרבה יותר קשה להחליף את האדם שהפכנו להיות.