אפשר להתווכח אם נתניהו ניצח בבחירות האלו משום שהוא קיבל את תמיכת הרוב היהודי, במה שעשוי להיחשב מעין משאל עם על השנים שחלפו כאן מאז המלחמה, או שהוא בעצם הפסיד משום שאין לו קואליציה להרכבה.
אפשר להתווכח מה המשמעות של הנפילה הכואבת בכוחה של ש"ס, ועל השאלה האם הציבור הערבי בישראל ישכיל להבין - דווקא אחרי הצבעת השיא שלו - שהוא חייב ייצוג פוליטי אחר, כזה שיכול לקבל לגיטימציה.
בעיניי, הסיפור המרכזי של הבחירות האלו אינו ניצחון, אלא דווקא הפסד ושינוי התודעה שבא בעקבותיו. עד הבחירות האלו, הקבוצה שנהוג לכנות 'חילונים ליברלים', שהייצוג הפוליטי שלה נמתח מיאיר גולן ועד איווט ליברמן, חיה בתודעה שהיא הרוב כאן.
למעשה, בכל ממשלות ישראל עד לזו האחרונה, הייתה לקבוצה הזו ייצוג והשפעה, וזה בלי לגעת בשלל מוקדי הכוח שהיא מחזיקה בהם, בדגש על מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה וחלקים נרחבים משוק ההון וההיי-טק.
בבחירות האלו גייסה הקבוצה הזו את מקסימום כוחה האפשרי כדי לנצח. היא הכשירה את בנט ואיווט, שניים שבעבר הלא רחוק היו גבוה ברשימת האויבים שלה, היא הטיסה רבבות מצביעים מחו"ל, היא הביאה את עצמה ליום הבחירות בחלוקה נכונה ומחושבת שלא תבזבז אף קול, היא השקיעה את המקסימום בקמפיין אגרסיבי שהביא למיצוי הצבעה וגם לפיתוי של לא מעט מצביעים שלא בהכרח שייכים אליה באופן טבעי.
בעיקר, היא נהנתה מתנאי פתיחה מרשימים, הן בהתייחס לסוגיות החמות על סדר היום, כמו נושא הגיוס או ועדת החקירה לאירועי השביעי לעשירי, והן בהתייחס לאי המוכנות של הגוש השני, שחלקים גדולים ממנו הגיעו מאוכזבים מהממשלה האחרונה או מתוסכלים מהמצב. בין אם מדובר בחרדים שבאו עם גלי מעצרים של בחורי ישיבות ובין אם בנעם המקופחת שקיבלה החלטה מודעת לשרוף קולות או באי אלו קבוצות במגזר הדתי לאומי שהחליטו לעבור צד, בעיקר בגלל קמפיין השוויון בנטל.
כל זה לא עזר. לראשונה מאז הקמת המדינה, הקבוצה הזו מפנימה כעת את היותה מיעוט. הסקרים העניקו לה סדר גודל של 56 מנדטים פלוס מינוס, חלקם אפילו התיימרו להציב אותה על סף השגת רוב ממשי, המציאות הורידה אותה לקרקע של 48 מנדטים, כשכל ניבוי אפשרי יוביל למסקנה הפשוטה שהמספר הזה עוד יצטמצם, בעיקר מסיבות בלתי ניתנות לשינוי של דמוגרפיה והגירה.
כעת, כשהפכה למיעוט, אם תרצה לחזור לשלטון (וכמובן, אין מי שלא רוצה בזה), היא נאלצת לבחור בברית פוליטית ברת קיימא, כשעל השולחן יש בדיוק שלוש אפשרויות תיאורטיות: האחת, הערבים. השנייה, הציבור הדתי לאומי. השלישית, החרדים.
האפשרות הראשונה, על פניו הטבעית ביותר, תוכל להתממש רק אם הערבים ישכילו להימנע ממפלגות תומכות טרור וכאלה שעסוקות בעיקר בעניין הפלסטיני. אם מישהו חושב שניתן לחנך בהוקוס פוקוס מגזר שלם ולשנות את הלך המחשבה שלו, הוא כנראה יתאכזב במהרה. כמו שזה נראה, בעשורים הקרובים לא יהיה ניתן לבסס שום ברית פוליטית חפצת חיים על שותפות כזו.
האפשרות השנייה אמורה לקרוץ לא פחות. פה הרי מדובר ב'ברית המשרתים', יש גם קרבה תרבותית יחסית בין הצדדים, מודעות לאותם עולמות תוכן וגם גרעין משותף של ציונות ולאומיות. אבל הציונות הדתית, בניגוד לשתי הקבוצות האחרות (ערבים וחרדים) לא באה כדי לשחק את תפקיד השותף הזוטר, היא לא באה להסתפק במועט. חלפו הימים בהם ניתן היה לקנות את המפד"ל בשליטה במשרד הדתות וכמה ג'ובים ברבנות.
מי שירצה ברית עם הציונות הדתית יצטרך לבלוע חלק נכבד מערכיה, הערכים שהובילו את קבוצת החילונים הליברלים להתייחס אליה כאל 'אוכלי מוות' ו'משיחיים'. יאיר גולן יצטרך לאמץ את חזון ארץ ישראל השלמה, איזנקוט יצטרך לעודד הקמת חוות ביהודה ושומרון, לפיד יידרש לגבות הפרדה מגדרית בצבא ובנט, ובכן, יצטרך להתהפך שוב ולהחליף את סט הערכים האקסטרה ליברלי שהוא מנסה לשווק בשנה האחרונה. ואפילו לא נגענו בתפיסות של הימין הדתי לאומי בסוגיות רחבות יותר של ביטחון וכלכלה.
האפשרות השלישית, אולי הרציונלית ביותר, היא החרדים. האחרונים לא דורשים כמעט שום דבר מעבר לגבולות הגזרה האוטונומית שלהם. אבל הדרישות שלהם היו הלוז של קמפיין הבחירות. האם המחנה החילוני ליברלי מסוגל למחוק באבחת הסכם קואליציוני את סוגיית הגיוס וקמפיין ההשתמטות שהוא רכב עליו? האם הוא מסוגל לשכוח את שלל ההבטחות שלו לשנות את החינוך החרדי, לקצץ בסבסוד ובתמיכה לציבור החרדי ולמוסדותיו?
אכן, זו האפשרות הכי ריאלית ולא לחינם היא זו שזוכה למקסימום כותרות כעת. אם היא לא תצא לפועל, אזי כנראה נצעד שוב לקלפיות, ואז, כנראה, יפסיד המחנה הזה באופן רשמי וסופי, ובפעם הראשונה הוא לא יוכל לתרץ לעצמו שום תירוץ, זו לא תהיה מרב מיכאלי שסירבה לאיזה איחוד ולא רפורמה משפטית שהוסתרה מתחת לשולחן ולא שאננות משום סוג. זה יהיה הפסד מוחץ ומוחלט והכרה בחוסר היכולת לייצר איזו שהיא ברית חלופית שיש לה זכות קיום.
כמובן, כל שלוש האפשרויות הן מנקודת מבטו של המחנה החילוני-ליברלי. אין לדעת אם השותפים הפוטנציאליים רואים עצמם ככאלו, לא הציונות הדתית, לא החרדים, וספק אפילו לגבי הערבים.
הבחירות הבאות, אם וכאשר, יהיו המבוא למהפך אמיתי ראשון מסוגו בתולדות מדינת ישראל.