אני מעריך את שאול אמסטרדמסקי. באמת. כשהוא מסביר ריבית, אני מקשיב. כשהוא מסביר פנסיה, אני לומד. אבל השבוע הוא החליט להסביר פוליטיקה, וזה, מסתבר, כבר תחום אחר לגמרי.
בטור שפרסם בכלכליסט כתב אמסטרדמסקי כי "ממשלת אחדות לא חייבת להיות רק בין יהודים". לא תמיכה מבחוץ, אלא שותפות מלאה של המפלגות הערביות בממשלה, לרבות ישיבה סביב שולחן הקבינט. הוא אפילו אינו מתיימר להבטיח שהממשלה הזאת תחזיק מעמד. ההערכה שלו עצמו היא שנה, פלוס מינוס. בשביל שנה אחת הוא מוכן לחצות קווים אדומים שנקבעו כאן בדם.
וזו בדיוק הבעיה כשכלכלן נכנס לפוליטיקה. הוא רואה 120 מושבים, מחפש 61 ומזיז משתנים באקסל עד שהמשוואה מסתדרת. אלא שפוליטיקה אינה גיליון אלקטרוני. יש בה אנשים, יש בה זהות ויש בה קברים.
אז בוא נעשה את החשבון שלך, שאול, הפעם עם שמות ופנים. נתחיל באביגדור ליברמן, האיש שבנה קריירה פוליטית של עשרים שנה סביב המשפט "מילה זו מילה". רק הקיץ הוא חזר והבהיר את עמדתו, כפי שעשה לאחר ממשלת השינוי: ממשלה ציונית, "בלי המפלגות החרדיות ובלי המפלגות הערביות". ועכשיו אתה מציע להושיב אותו בקבינט מול אחמד טיבי? אתה באמת מאמין שזה יקרה, או שפשוט נורא רצית שזה יקרה?
נעבור לחילי טרופר. הוא הציב ארבעה תנאים לשותפות פוליטית: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קבלת מגילת העצמאות, שירות לכולם והכרה בחמאס כארגון טרור. אחר כך הבהיר בעצמו: "אני לא מכיר שום מפלגה ערבית שעומדת בארבעת הדברים האלה". ארבעה תנאים, אפס מפלגות. וזה לא אני אומר, שאול. אלה האנשים מהגוש שלך.
ועכשיו לשירה שפירא, אמו של ענר. אותו ענר שעמד בפתח המיגונית והשליך בידיו החשופות את הרימונים שהשליכו המחבלים, עד הרימון האחרון. כשנשאלה על האפשרות לשבת בממשלה עם רע"ם, השיבה בשתי מילים: "ממש לא". באותה מערכת בחירות נשאל חבר כנסת מרע"ם אם חמאס הוא ארגון טרור, והשיב כי בחלקו מדובר ב"ארגון צדקה". הבנת, שאול? צדקה. ואתה מבקש מאמו של ענר לשבת בממשלה עם מי שמכנה את הארגון שרצח את בנה "ארגון צדקה"?
ומה עם אליסף פרץ? בנה של מרים פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז. יותר מ־450 ימי מילואים מאז שבעה באוקטובר. בן למשפחה שנתנה למדינה הזאת את מה שאין לו מחיר. אתה באמת מציע לו לשבת עם מי שמסרבים לקרוא לטרור בשמו, ושאני חושש כי בסתר לבם מעריצים את רוצחי אחיו?
אפילו גדי איזנקוט, ממנהיגי המחנה הזה, התחייב שרע"ם לא תהיה חלק מממשלתו בלי שתקבל את התנאים שהציב. אז על מי בדיוק אתה סופר?
המדור שלך נקרא "עלות תועלת", ולכן כדאי לבחון את ההצעה שלך בשפה שאתה מכיר היטב. התועלת היא ממשלה שתחזיק מעמד שנה, לפי ההערכה שלך. העלות היא הענקת לגיטימציה פוליטית למי שמתקשים להכיר בחמאס כארגון טרור, לצד סכנה להתרסקות עתידית של מחנה השמאל. אני מתקשה לחשוב על אנליסט שהיה ממליץ על עסקה כזאת.
ויש עוד נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה. כתבת בכנות שהתכווצת כשצעירים ערבים דיברו מולך על "נכבה". אתה התכווצת במהלך ריאיון אחד, אבל את אליסף ושירה אתה מבקש להושיב מול העמדות האלה בכל ישיבת ממשלה?
ובוא נניח לרגע שאני טועה. נניח שהחלום שלך מתגשם. ליברמן בולע את התנגדותו, טרופר מוותר על תנאיו, גנץ שוכח את התחייבויותיו, וקמה ממשלה שבה יושבים גם מי שמעריצים את חמאס וצועקים בחדווה "עזה ניצחה ועזה תנצח". הממשלה הזאת נופלת, כפי שאתה עצמך צופה, בתוך שנה. ומה קורה אז? הולכים שוב לבחירות. המרכז הישראלי, זה שמשרת בצבא, משלם מסים וקובר את בניו, מגיע לקלפי. והוא זוכר.
כבר היינו בסרט הזה, שאול. בשנת 2021 קמה ממשלה שנשענה על רע"ם. שנה וחצי לאחר מכן, שרידי ימינה לא עברו את אחוז החסימה, מרצ נותרה מחוץ לכנסת והימין חזר לשלטון עם 64 מנדטים.
ואתה יודע מי הזכיר את הקשר הזה? אתה. בדצמבר 2022 הצגת בטורך ניתוח שלפיו המחיר הפוליטי של צירוף רע"ם היה מעבר המטוטלת לצד השני והתגברות החשש מפני שותפות פוליטית עם המפלגות הערביות. אתה עצמך הבאת את הניתוח הזה. ועכשיו אתה ממליץ לחזור על אותו מהלך, הפעם עם מפלגות ערביות רדיקליות יותר, ולא רק בתמיכה מבחוץ אלא גם בתוך הקבינט?
זה לא שיתוף פעולה. זה פיגוע פוליטי עצמי. מנדטים שהמרכז הישראלי העניק למחנה שלך בעמל רב עלולים לברוח בבחירות הבאות, ולא לחזור במשך דור שלם. אז קדימה, לכו על זה. תירו לעצמכם ברגל. ובעוד שנה, כשתשבו באולפנים ותספרו מנדטים, תשאלו את עצמכם לאן נעלם המחנה הליברלי.
אבל שאול יקירי, בדבר אחד אתה צודק. אנחנו במבוי סתום. אף צד לא ניצח. ואני רוצה לומר משהו שאולי לא נוח לשמוע דווקא מהצד שלי, הצד המסורתי, הימני והניצי: טוב שכך. טוב שאף צד לא ניצח.
כי השיטה הישראלית אינה בנויה רק לניצחונות מוחצים. היא מחייבת פשרות, חיבורים ופרגמטיות. היא מאלצת אותנו, אחת לכמה שנים, להסתכל זה לזה בעיניים ולהבין שאיש מאיתנו אינו יכול לנהל את המדינה לבדו.
ולכן יש לי הצעה נגדית, שאול. לא ממשלה עם מי שמתקשים לגנות את חמאס, אלא ממשלה עם מי שנלחמו בחמאס. ממשלת אחדות לאומית. ברית של משרתים.
אתה בוודאי תגיד שזה לא יחזיק מעמד. אלא שבעצמך הענקת לממשלת אחדות שנה וחצי, בעוד שלממשלה שאתה מציע נתת שנה בלבד. אפילו לפי המחשבון שלך, ממשלת אחדות לאומית היא האפשרות העדיפה.
ואם תגיד שהפערים בין הימין למרכז גדולים מדי, אזכיר לך שנפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' כבר התמודדו יחד באותה רשימה. ולכל אחד מאיתנו יש חבר מהצבא שנמצא בצד השני של המפה הפוליטית. אחד מהימין הימני ביותר, ואחר מהשמאל הציוני. באוהל הם ישנו זה לצד זה. בשוחה הם שמרו זה על גבו של זה. וכשנפתחה האש, איש מהם לא שאל את חברו למי הצביע בבחירות.
אם יכולנו להיות יחד בשוחות, אין שום סיבה שלא נוכל לשבת יחד סביב שולחן הממשלה ולקבל החלטות על עתיד המדינה.
השסע בחברה הישראלית לא יירפא באמצעות ממשלה שתשרוד שנה, פלוס מינוס. אבל יש סיכוי אמיתי לרפא אותו כאשר מי ששירתו יחד ינהלו יחד את המדינה. כאשר המשרתים, מכל הצדדים, יחליטו שהמדינה גדולה יותר מכל גוש פוליטי.
זה צו השעה. לא אחדות עם מי שמחוץ למחנה הלאומי, אלא אחדות בתוכו. זה הפתרון היחיד בעיניי. את האשליות על ישיבה בממשלה עם תומכי טרור מוטב לנעול בכספת ולשכוח שאי פעם נאמרו בקול.
ובינתיים, שאול, תישאר בריבית. את הפוליטיקה תשאיר לאלה שעוד זוכרים איך מחזיקים יחד אלונקה.