ראשית, הבהרה: איני מייצג את נעם לישראל, לא באופן פורמלי ולא באופן בלתי פורמלי. הדברים שלהלן מבטאים את מחשבותיי האישיות, הא ותו לא.
גם אין בכוונתי לשכנע בצדקת דרכה של נעם לישראל. כמעט כל ניסיון כזה כלפי מי שמכונה "דתי לאומי" נתקל בחומת בטון. ההתנגדות נובעת ממקום עמוק בהרבה מטיעונים שכליים, צודקים יותר או פחות. לכן פנתה נעם לישראל לציבורים שאוזנם כרויה, ובהם חלקים גדולים מהציבור החרדי והדתי־מסורתי. דתי לאומי לא מתלבט, דתי לאומי מצביע ט'. למה שיתלבט? הרי הוא דתי לאומי.
אין כאן תעמולה, אלא הזמנה להקשיב. להציץ אל מה שעומד מאחורי ה"דמון" שנקרא נעם לישראל, ולנסות להבין את הדברים מנקודת מבטם של תומכיה. לפני שאתה צועק "מתנשא", "פלגן" או "שורף אסמים", קודם תקשיב. אל תשתכנע, רק תקשיב. אולי זה אפילו יגרום לך לכבד. לחלוק בנחרצות, אבל לכבד. ואם לא, תוכל אחר כך להמשיך לצעוק כאוות נפשך.
"הבדלים בסמנטיקה אינם מצדיקים מפלגה עצמאית!", "פוליטיקה אינה בית מדרש, חזרו למערתכם".
נעם לישראל אינה סבורה שהיא טובה יותר ממפלגות אחרות. היא אפילו רוצה בהצלחתן. רבים מסביבתי הקרובה היו נאמנים למפלגת הציונות הדתית בהוראת רבותיהם־רבותינו שליט"א, וחלילה אין בכוונתי להטיל בהם דופי. אבל נעם לישראל טוענת שהיא מביאה לשוק הרעיונות סחורה חדשה. חדשה לגמרי. סחורה שהיא משב רוח מרענן לחברה הישראלית.
עם הסחורה הזאת יצאו אל העם אלפי גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, תלמידי חכמים ואנשי מעשה. המפגש עם החברה הישראלית חיזק אצל הפעילים את התחושה שנעם לישראל היא כ"מים קרים על נפש עייפה".
מבין רבבות היהודים שעמם נפגשו, היו שגילו אדישות או הביעו התנגדות, אך לדברי הפעילים, רוב התגובות נעו בין אהדה והזדהות לבין הערצה והשתאות.
אנשים הרגישו פתאום שבחירות אינן יכולות להסתכם בשאלות של מלחמת החיים, כאילו היו בחירות לוועד בית. נעם לישראל נגעה להם בשורש, במשמעות החיים ובסיפור של העם הזה. בתכלית שלשמה הקמנו מדינה.
האמירה הייתה ברורה: מדינת ישראל אינה מדינה אירופית ליהודים נרדפים, כי אם קודש ישראל לד'. מדינה ששם שמים צריך להיות שגור בפיה, העומדת איתן על משמר ארצה הקדושה, לא מפחד מפני "מדינת טרור פלסטינית בלב הארץ", אלא מכוח מקור הקודש של התנ"ך.
מדינה המבינה שצבא וביטחון פנים, כלכלה והשכלה גבוהה, חשובים ככל שיהיו, אינם ערובה לביטחונה ולשגשוגה. סוד הצלחתה טמון בחומר האנושי הייחודי שלה: "עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
וכדי שהחומר הזה יתפתח כראוי, עליה להעמיד בראש מעייניה את חינוך ילדיה, לשייך אותם לסיפור הגדול של עמם ולאפשר להם לבטא בחייהם את אמונתם בקדושת מסורת אבותיהם.
האמירה הזאת, לצד טוהר הלב, האור בפנים ומסירות הנפש של חברי התנועה, הציתה לבבות רבים.
אנשים זיהו שהבשורה של נעם לישראל אינה שייכת לאנשיה או לרבניה בלבד. לא "ביצועיסטיות" ולא "מוניטין" בלטו בקמפיין שלה. הם זיהו שזו בשורה שלהם עצמם, בשורה שדוחקת באומה זה זמן רב, וביתר שאת מאז שמחת תורה תשפ"ד, ורק מחפשת מי שייתן לה פתחון פה.
מה שהניע את הפעילים היה אמון גדול בעם היושב בציון. הידיעה שתקומתנו אינה רק מפעל אנושי של פטריוטיות, אפילו לא כזו השואבת השראה מהתנ"ך, אלא לידת נשמה. ישות חיה וממשית הנדחפת להופיע על במת ההיסטוריה בתור עם ד'.
הידיעה הזאת אינה נשארת בין כותלי בית המדרש. היא מולידה יחס אמיתי לכל מה שמתרחש בעם הזה.
דברי הרב קוק, ש"דורנו זה על פתחי תשובה הוא עומד, ותשובתו תשובה גדולה תהיה, ודווקא מכוחות הפורצים זרם-חיים יתפרץ להחיות עם רב", ושיש "ניצוץ קדוש בכל נפש ישראלית, וכשמקרבים ומחבבים, מעירים את הניצוץ והיה לשלהבת-קדש", אינם משאלות לב. אלה דברים ממשיים. ריאל־פוליטיק.
פלא שאחרי שמחת תורה תשפ"ד יש עדיין מי שמתעלם מכך.
החידוש של נעם לישראל הוא הנפת הדגל. קריאת הכיוון. מי שיקרא את דברי הרב קוק על תנועת ירושלים במקומות הרבים שבהם עסק בה, יגלה שעיקר תפקידה הוא עצם הנפת הדגל.
"הננו קרואים להגיד את האומר האלהי הנצחי שלנו, בהתגלות, בפני כל העולם הישראלי הפנימי, ובפני כל העולם החיצוני של כל העמים".
ובמקום אחר: "איני אחראי שהתנועה ירושלים תהיה רבת אונים במעשיה אבל מובטחני שמסלות אל הלב תסלול". ועוד כתב: "איה הוא רוח ד' הגדול המחיה את עמו ומעודדו לתחייתו, האפשר שלא ידובר מזה דבר בצמצום הרעיון לשם ריכוז האומה בא"י, ואם ידובר יהיה בא כגרזימי (מנה אחרונה, מ"צ). על כן השעה הגיעה להאידיאה 'ירושלים' שתשא את נסה. ואל ניבהל מפני האצילות והרוחניות שבתנועתנו, על הרוח הנעלה אנו חיים, וסוד רוח ד' הוא מעורר את כל עצמת התחיה".
הנפת הדגל אינה עניין סמלי בלבד. היא עצמה יוצרת תנועה, מעוררת לבבות ומציבה כיוון לחיים הלאומיים.
הנפת הדגל גוזרת גם פעילות מעשית. מי שהולך לישון עם הדגל הזה וקם איתו בבוקר יכול להעריץ את פרויקט החוות הפנומנלי, להתגאות בכך שיש בקבינט מי שמונע עסקאות מופקרות עם האויב ולשמוח שמוסדות החינוך "שלנו" זוכים לתמיכה ראויה.
אבל הוא גם לא ישקוט ולא ינוח כל עוד הכותל נתון, בעיניו, למרמס הרפורמים, ומשרד החינוך מורעל באמצעות סכומי עתק המוזרמים מארגונים זרים.
ומרובה מידה טובה: הוא יעסוק יומם ולילה בהשפעת דגל הקודש על כל מערכות חיינו הלאומיים.
זו אינה מחלוקת על סדרי עדיפויות נקודתיים בלבד. זו תפיסת עולם המבקשת להציב את הקודש במרכז החיים הציבוריים, ומתוכה לגזור גם את העשייה הפוליטית והמעשית.
וכאן מגיעה הטענה הנשמעת כעת כלפי נעם לישראל: "הוכחתם בבחירות את כוחכם". בעיניי, זו ממש זלזול באינטליגנציה. אין פעיל שלא פגש תומכים נלהבים שאמרו: איננו מצביעים לכם אך ורק בגלל הסקרים.
יהודי חרדי, חסיד, אמר לי ליד הקלפי: לו היה סקר אחד שבו אתם עוברים, אני ועוד אלפים היינו מצביעים לכם.
נגדנו התנהל קמפיין אגרסיבי שהופנה אל המתלבטים. איני מבקר זאת, אני מציין עובדה. עצם קיומו של הקמפיין התבסס על ההנחה שיש לנעם לישראל פוטנציאל מצביעים גדול יותר מ"הבייס" שלה. כמה גדול? על כך נמשיך להתווכח. אנחנו יודעים שהוא גדול מאוד.
זכותכם לא להאמין לנו. אבל אינכם יכולים להילחם במי שהעלה בדעתו להצביע לנו, ואחר כך להתעלם מכך שהצלחתם. תוצאות הבחירות הן עובדה. אבל הן אינן בהכרח מלמדות על מלוא התמיכה ברעיון, ובוודאי אינן מכריעות את שאלת ערכו. נעם לישראל ביקשה להניף דגל. את משמעותו של הדגל הזה אי אפשר למדוד רק במספר הקולות בקלפי.
הכותב הוא ר"מ בישיבת דרך חיים בשעלבים ותושב נריה