זה התחיל בארבעה חיילים שלמדו יחד את ספר המדע של הרמב"ם באוהל צבאי סמוך לעזה. למחרת הצטרפו עוד שניים, בלילה השלישי כבר היה לנו מניין, ובתוך שלושה שבועות התכנסו מדי ערב כשלושים חיילים.
בהמשך התרחב הלימוד ליותר מעשרים שיעורים בשבוע, והבסיס שלנו הפך לבית מדרש פעיל. דווקא בזמן שמשבר גיוס החרדים מעמיק את הקרע בחברה הישראלית, גילינו אצלנו בבסיס שלימוד תורה ושירות צבאי יכולים לא רק להתקיים יחד, אלא גם לקרב בין אנשים מעולמות שונים.
הסיפור הזה התחיל הרבה לפני סבב המילואים האחרון שלנו, החמישי במהלך המלחמה, שבו נשלחה החטיבה לסייע לוגיסטית לאוגדת חי"ר גדולה באזור עזה. כבר כמה שנים שמפקדי החטיבה משקיעים מאמצים רבים בהתאמת השירות לחיילים חרדים, בעיקר לאלה שהתגייסו לצה"ל לאחר גיל הגיוס במסגרת מסלול שלב ב'. בבסיס יש בית כנסת מאובזר עם מניינים יומיים, פלוגות עם הפרדה מגדרית, אוכל בכשרות מהודרת ואפילו מקווה.
אבל כשהצטרפתי לסבב המילואים המלא הראשון שלי בחטיבה, הרגשתי שמשהו מהותי חסר. חיילים רבים למדו תורה במסירות, כל אחד לעצמו, אך לא התקיים לימוד תורה מאורגן ומשותף. כקהילה, קולה של התורה כמעט לא נשמע.
הדבר נראה לי מוזר. כבר במלחמה הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל, בפיקודו של יהושע בן נון, התייצב מולו מלאך בלילה ודרש ממנו להקפיד על לימוד תורה גם בתוך המחנה הצבאי, כפי שמסופר בגמרא במסכת מגילה (ג ע"א). ביום נלחמים בחרב ובמגן, ובלילה ממשיכים את המאבק בזירה הפנימית.
כחיילים יהודים, אנחנו מתמודדים לא רק עם אויבים מבחוץ, אלא גם עם הפיתויים והחולשות שבתוכנו. לימוד התורה מסייע לנו לשמור על עולמנו המוסרי גם בתוך מציאות המלחמה הקשה. בכל הפוגה מן המאבק הפיזי אנחנו יכולים לפנות אל מה שחכמינו מכנים "מלחמתה של תורה", להאיר את המחשבה ואת הלב ולחזק את הערכים שמנחים אותנו גם בשדה הקרב.
בסיס צבאי שמאפשר לחייל חרדי לקיים את אורח חייו דומה למקווה מהודר, עם אריחי פורצלן מבריקים וכל המתקנים הנדרשים. אבל מקווה אינו יכול למלא את ייעודו בלי מים. כך גם כאן: לצד התנאים הפיזיים וההתאמות ההלכתיות, דרושה תרבות חיה ופורחת של לימוד תורה.
לכן, כבר בערב הראשון שלנו בבסיס, בגיבוי מלא של המפקד, התכנסנו ארבעה חיילים באוהל המשותף של הפלוגה והתחלנו ללמוד את ספר המדע של הרמב"ם. לא הייתה תוכנית גדולה או יוזמה ממוסדת. פשוט פתחנו ספר והתחלנו ללמוד.
למחרת הגיעו עוד שני חיילים. בלילה השלישי כבר היה לנו מניין, ובשבוע השלישי התכנסו מדי ערב כשלושים חיילים. בהמשך התחלנו ללמוד גם גמרא, במסכת תענית, בכל אחר צהריים, ואת ספר התניא בשבתות. המקווה שלנו התחיל להתמלא מים.
לאט לאט התרחב המעגל. חיילי הפלוגה השכנה, שאורח חייהם היה פחות דתי כלפי חוץ, החלו להצטרף בקביעות ללימוד הרמב"ם. גם אני הייתי מגיע לאוהל שלהם לשיחות תורה פתוחות וחווייתיות יותר. אפילו ערכנו יחד מדיטציה. ככל שחלפו השבועות והפכו לחודשים, הצטרפו פלוגות נוספות, וכל אחת מצאה את הדרך המתאימה לה להתחבר ללימוד.
אחד ממפקדי החטיבה החל ללמד את ספר שמואל כמה פעמים בשבוע. גם מועדים מיוחדים בלוח השנה היהודי יצרו הזדמנויות ללימוד ולמפגש. בליל תשעה באב ישבנו על רצפת האוהל במשך שעה ארוכה של סיפורים, שירים ודמעות.
כך, כמעט בלי שתכננו זאת, הפך הבסיס לבית מדרש עם יותר מעשרים שיעורים בשבוע. לא כל החיילים השתתפו, וזה היה בסדר גמור. מעולם לא ביקשנו לכפות לימוד תורה על איש. כפייה דתית פסולה בעיניי מבחינה מוסרית, וגם אינה דרך יעילה לקרב אנשים. רצינו רק לפתוח דלת ולהציע את המורשת הרוחנית שלנו לכל מי שמעוניין בה, בדרך שמתאימה לו.
לצד כל אלה, החטיבה נשארה יחידה צבאית לכל דבר, שביצעה את משימותיה באותה מסירות ובאותה דחיפות. ייתכן שחלק מאיתנו אפילו הצליחו להתמקד יותר במשימותיהם בזכות הלימוד, שהעניק להם תחושת משמעות, ערכים ורוח. המפקדים זיהו את חשיבות הפעילות, עודדו אותה ודאגו שלא תיתקל במכשולים בירוקרטיים מיותרים.
החוויה הזאת לימדה אותי משהו שחורג הרבה מעבר לגבולות הבסיס שלנו. מאז 7 באוקטובר כואב לי מאוד לראות את הקרעים העמוקים שנפערו בעם ישראל סביב סוגיית גיוס החרדים. אני מבין את שני צדדי הוויכוח, ואחרי חודשים של שירות מילואים אני מבין עוד יותר הן את האתגרים הכרוכים בשילוב חרדים בצבא והן את הדחיפות שבמציאת פתרונות מעשיים.
אבל אני איני רב מפורסם, פעיל פוליטי או בעל השפעה ציבורית רחבה. אין לי יכולת לשנות לבדי את השקפת עולמם של אלפי אנשים או להכריע את הוויכוח הלאומי. השאלה ששאלתי את עצמי הייתה פשוטה: מה בכל זאת אני יכול לעשות כדי לעזור?
יחד עם החיילים שהצטרפו לבית המדרש שלנו על גבול עזה, אני שמח שהצלחנו לעשות את חלקנו. קודם כול, הראינו בדוגמה אישית שלימוד תורה ושירות צבאי יכולים ללכת יד ביד. לא כסיסמה ולא כהצהרה פוליטית, אלא כמציאות יומיומית של חיילים שממלאים את משימותיהם הצבאיות ובמקביל מקדישים זמן ללימוד תורה.
לצה"ל יש תרבות ארגונית משלו, והיא שונה מאוד מהתרבות החרדית. כשרות מהודרת, הפרדה מגדרית ומתקנים מתאימים הם תנאים חשובים, אבל לבדם הם אינם יכולים לגשר על הפערים. בדיוק כפי שמקווה זקוק למים ולא רק לאריחים יפים, כך גם שילוב משמעותי של חרדים בצבא מחייב השקעה בתשתית תורנית ובאפשרות לקיים חיי תורה פעילים ומשמעותיים.
בית המדרש שלנו הציע הצצה לאופן שבו הדבר יכול להיראות. כמובן, איננו היחידים שעוסקים בכך. יש עוד אנשים ויחידות בצה"ל שעושים עבודת קודש בתחום הזה, וכל יוזמה כזאת יכולה לתרום ליצירת מציאות טובה יותר.
מאות חיילים וקצינים הצטרפו ללימוד או נחשפו לפעילות בית המדרש. חלקם סיפרו עליה לחבריהם בצבא, לאחרים ולבני משפחותיהם. איננו יודעים אילו השפעות יהיו לכך בעתיד, וגם איננו צריכים לדעת. עשינו את חלקנו כשהראינו שהדבר אפשרי. הקדוש ברוך הוא כבר יכוון את ההשפעה של המעשים האלה בדרכו.
אבל בעיניי יש כאן נקודה עמוקה עוד יותר. גם אם בית המדרש שלנו לא ישנה את שיעורי הגיוס של החרדים, וגם אם איש מבעלי הכוח וההשפעה לא ישמע עליו, זכינו להשיג דבר חשוב לא פחות: ליצור מקום של שלום ואחדות דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית שסועה סביב השאלה מי נושא באחריות להגן על העם היהודי בארצו.
חכמינו לימדו אותנו שאין ברכה גדולה מן השלום. כך נאמר במשנה, במסכת עוקצין (ג, יב): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". ובמדרש ויקרא רבה (כו, ב) מובאת ההשוואה בין דורו של אחאב, שאף שהיו בו עובדי עבודה זרה ניצח במלחמות בזכות האחדות, לבין דורו של דוד המלך, שאף שהיו בו צדיקים נפלו בקרב בשל המלשינות והמחלוקת.
בפינה הקטנה שלנו בארץ זכינו לראות כיצד לימוד התורה יוצר חיבור בין יהודים מרקעים שונים מאוד. לשיעור הרמב"ם הלילי הגיעו חיילים עם כל סוגי הכיפות שאפשר לדמיין, וגם חיילים בלי כיפה כלל. לא תמיד הסכמנו על הכול. כשעלו נושאים שנויים במחלוקת, דיברנו עליהם בכבוד הדדי, מתוך תחושה שאנחנו שותפים לדבר גדול יותר מן ההבדלים בינינו.
למרבה האירוניה, דווקא עמוק בתוך הצבא, המתחים סביב גיוס החרדים הורגשו הרבה פחות. כולנו שירתנו את אותו עם ולמדנו את אותה תורה. בזמן שבחוץ הוויכוח על מקומה של התורה ועל שירות החרדים בצה"ל מעורר מחלוקת קשה, אצלנו בבסיס מצאנו דרך להתאחד סביב לימוד התורה עצמו.
אינני מתיימר לטעון שבית מדרש אחד יכול לפתור את משבר הגיוס או למחוק את הפערים בין חלקי החברה. אבל הוא בהחלט יכול להראות שאפשר גם אחרת. אפשר לשרת יחד, ללמוד יחד, להקשיב זה לזה ולבנות אמון. לפעמים שינוי גדול מתחיל דווקא במעשה קטן, במקום שאיש אינו מצפה לו.
וכך, אחרי חודשים בבסיס, אנחנו מביטים לאחור לא רק על המשימות הצבאיות שביצענו, אלא גם על התורה שלמדנו ועל החיבורים שנוצרו בינינו. מילאנו את חובתנו כחיילים, תרמנו להגנתם של מיליוני יהודים החיים בישראל, ובדרך גם התקרבנו לעצמנו, לחברינו ולבוראנו.
מילאנו את המקווה שלנו במימי התורה הטהורים.
הכותב הוא ר"מ ומשגיח רוחני בישיבת ההסדר "לב התורה" בבית שמש