קלפי
קלפיצילום: Yonatan Sindel/Flash90

עוד בטרם נספרו כל הקולות, ובעוד אבק הבחירות שוקע והמתח מתפוגג, כבר ניתן להצביע על כמה כשלים חמורים שאפיינו את מערכת הבחירות האחרונה. כשלים שפגעו במחנה האמוני־לאומי, גרעו מכוחו האלקטורלי ועלולים להקשות על קידום מדיניות החשובה לרבים מאוד מבני עמנו.

ארשה לעצמי לומר שרוב היהודים בארץ הקודש הם בעלי זהות ומודעות יהודית. שימור מורשת ישראל, כיבוד תורת ישראל, שמירה על ארץ ישראל ופיתוחה, אהבה שאינה תלויה בדבר לחיילינו הקדושים והטהורים, לצד השאיפה לשמור על צבא שרוחו וערכיו יהודיים - כל אלה ועוד עומדים בבסיס קיומנו כאן.

אלא שהדרך להגשמת היעדים הללו רצופה מכשולים. אויבי ישראל מבחוץ המבקשים להשמידנו, גורמים עוינים מבית, ולמרבה הצער גם יהודים שהתרחקו מדרך האבות ומערכי מורשת ישראל. לכך מצטרפים עיוותים במערכת המשפט, שלטון הדיפ־סטייט, מערכות שלטון ופקידות הרחוקות מיישום מדיניות המשמרת את אופייה היהודי של המדינה, ומערכת חינוך הנכנעת לתרבות הפרוגרס ולערכים הזרים למורשתנו.

על רקע האתגרים הללו, לכל מערכת בחירות חשיבות מכרעת. תוצאותיה קובעות את התשתית למדיניות ולפעילות השלטונית בשנים הבאות. משום כך, על העוסקים במלאכת ההנהגה, ובוודאי על המבקשים להצטרף לעולם הפוליטי, להיות אנשי מידות, אנשי אמונה, ישרי דרך ובעיקר - בעלי אחריות.

ועל האחריות הזאת אני מבקש לומר כמה מילים. הכוחות ב"מחנה השינוי" הגיעו לבחירות האחרות כשהם מאורגנים ומסודרים, מתוך מטרה למצות ככל האפשר את כוחם האלקטורלי. חיבורים בין מפלגות, פרישת מועמדים חסרי סיכוי, הסכמי עודפים שנועדו למנוע בזבוז קולות, ואפילו ניסיונות, שלא תמיד צלחו, להימנע ממחלוקות פנימיות בגוש.

כך הם התנהלו, ולמרות זאת, ובסייעתא דשמיא גמורה, לא הצליחו לגבור על המחנה האמוני־לאומי, שעליו נמנים נאמני ארץ ישראל ותורת ישראל.

אלא שבניגוד למחנה השינוי, אצלנו נעשו שגיאות קשות. שגיאות שגרעו קולות ומנדטים יקרים מפז, ועלולות, בקונסטלציה פוליטית מסוימת, לעלות לנו ביוקר רב ואף להביא למחיקת הישגים חסרי תקדים שהיו נחלתנו, תרתי משמע, בארבע השנים האחרונות: בהתיישבות, בגאולת הארץ, במשילות, באיוש תפקידי מפתח, בהאדרת עולם התורה ובעוד תחומים רבים.

אל יום הבחירות הגענו, בעוונותינו, מפולגים ומפוזרים, ללא דיבוק חברים וללא אחריות וערבות הדדית מספקת. התוצאה, אף שאינה תבוסה, רחוקה ממיצוי הפוטנציאל האלקטורלי של המחנה.

התבוננות בתוצאות ועדת הבחירות מלמדת על כמה מפלגות קיקיוניות ממש, שעליהן לא אתעכב, שכן נזקן מועט יחסית. אתייחס בקצרה לשלוש מפלגות, ובעיקר לשתיים מהן, שהנהגותיהן גילו, לטעמי, חוסר אחריות משווע.

ממפלגתם של יועז הנדל וירון זליכה לא היו למחננו ציפיות גדולות. ובכל זאת, אנשי מילואים שוחרי טוב, אנשי ימין חובשי כיפות סרוגות ויהודים תמימים נתנו להם עשרות אלפי קולות שלא תורגמו לייצוג בכנסת. חבל על כל קול.

המקרה של נעם חמור בהרבה. אנשי נעם, וליתר דיוק הנהגתה הרבנית והפוליטית, טעו טעות מרה כאשר יצרו בציבור את הרושם כאילו מתרחש סחף גדול לעבר המפלגה. שוב ושוב הופצו מסרים שלפיהם חלקים נרחבים בציבור שוקלים להצביע עבורה, וכי היא נמצאת בדרכה להישג אלקטורלי משמעותי.

חשוב להדגיש: הביקורת שלי אינה מופנית כלפי המצע והערכים שבהם אוחזים אנשי נעם. כלל וכלל לא. מדובר באנשים טובים, אנשי אמונה ובעלי כוונות נאצלות. הביקורת מופנית כלפי ההנהגה הרבנית והפוליטית, שלטעמי הציגה לציבור תמונת מצב מטעה ויצרה ציפיות שלא היה להן בסיס מספק.

בין היתר הוצגו נתוני "אלקטור" פנימי שהצביעו, ככל הזכור לי, על יותר ממאתיים אלף תומכים פוטנציאליים. לכך הצטרפו הצהרות חוזרות ונשנות בנוסח "אנחנו בדרך לניצחון גדול", "אל תפחדו מאחוז החסימה", וטענות בדבר סקרים פנימיים המלמדים כי חמישה או שישה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית מתכוונים להצביע לנעם.

והיו עוד דוגמאות רבות. בימים הסמוכים לבחירות פורסמה הקלטה שבה נשמע אחד מרבניה המובילים של התנועה מתייחס לאפשרות שנעם לא תעבור את אחוז החסימה. בין היתר אמר:

"המהלך של נעם זה מהלך פוליטי... במשחק הפוליטי, בשח הפוליטי... זה תרגיל פוליטי אגרסיבי שבא להגיד: אם לא לבחירות האלה, לבחירות הבאות והבאות והבאות, אל תתעסקו איתנו, כי אנחנו רציניים, וכשאנחנו אומרים שאנחנו הולכים, אנחנו הולכים עד הסוף. ותיזהרו מאיתנו. מכאן ואילך לא תזלזלו בנו כמו שזלזלתם בקדנציה הזו".

בעקבות הסערה שעוררו הדברים מיהר אותו רב לפרסם הכחשה מוקלטת, שבה טען כי הדברים שפורסמו אינם משקפים את מה שאמר וכי מדובר בזיוף. הציבור מוזמן להאזין לדברים ולשפוט בעצמו. בעיניי, ההסבר המאוחר לא הצליח להפיג את הרושם הקשה שעוררו הדברים.

דא עקא, שגם אבי מעוז אמר בעבר בריאיון מוקלט כי נעם נהגה תמיד באחריות, וכי אם יתברר בימים הסמוכים לבחירות שאין ביכולתה לעבור את אחוז החסימה, גם הפעם תגלה אחריות.

ההבטחות הללו מעוררות שאלה קשה: אם הנהגת המפלגה הייתה מודעת לאפשרות הממשית שלא תעבור את אחוז החסימה, מדוע המשיכה להפיץ מסרים כה אופטימיים? ומדוע לא ננקט צעד שימנע את אובדן הקולות?

אלא שהטרוניה אינה נוגעת רק לקולות שאבדו. היא נוגעת גם לעוול שנגרם לאלפי הפעילים.

יהודים צדיקים, רבים מהם לאחר שירות מילואים ממושך ותובעני, בעלי משפחות, אנשי אמונה ומסירות, הקדישו מזמנם וממרצם להצלחת המפלגה. הם פעלו מתוך אמונה אמיתית בדרך ומתוך תקווה להצלחה, בעוד שהמסרים שקיבלו מההנהגה יצרו תמונת מצב שהתבררה כרחוקה מאוד מהתוצאה בפועל.

כואב הלב. באמת. למי שטרם התעדכן, נכון למועד כתיבת שורות אלה קיבלה נעם כ־8,500 קולות בלבד. פער עצום בין הציפיות שטופחו לבין התוצאה בקלפי.

על רקע החשש המוצדק כל כך מפני שריפת קולות במחננו, התנהלותה של הנהגת נעם הייתה בעיניי חסרת אחריות, בלתי ראויה ואף מופקרת מבחינה פוליטית.

אלא שהמפלגה האחרונה שבה אדון, "עמך ישראל", גרמה, לטעמי, נזק גדול אף יותר.

עופר וינטר, שבחר לצאת לדרך פוליטית עצמאית, התעקש להמשיך בהתמודדות עד הסוף, חרף הסכנה הברורה שלא יעבור את אחוז החסימה. במסע שנראה בעיניי כרווי יוהרה ואגו, התנפץ וינטר עם מפלגתו אל קיר המציאות, תוך גריעת רבבות קולות מהמחנה האמוני־לאומי.

הדברים חמורים במיוחד לנוכח הטענות כי הוצעו לו הצעות נדיבות להשתלב במקומות בטוחים וריאליים במפלגות ותיקות, שהיו חפצות ביקרו.

על פי המידע שהובא לידיעתי, הוצע לו מקום שלישי ברשימת הליכוד, תוך דאגה למקומות ריאליים גם לאנשים נוספים ממפלגתו. גם בצלאל סמוטריץ' הציע לו, לפי אותם דברים, להתמודד יחד ברשימה אחת, כאשר וינטר יוצב במקום הראשון. לכך הצטרפו הצעות נוספות, ענייניות ונדיבות.

אם אכן כך היו פני הדברים, קשה להבין את ההחלטה לדחות את כולן.

אגב, גם וינטר הצהיר בעבר בריאיון כי אם בסמוך לבחירות יראו הסקרים שאינו עובר את אחוז החסימה, יפרוש מהמרוץ.

ובכל זאת, הוא המשיך עד הסוף. בעיניי, מדובר בחוסר בגרות פוליטית ובכשל מנהיגותי חמור. מי שמבקש להנהיג ציבור אינו רשאי להתעלם מהשלכות החלטותיו על המחנה כולו. התעקשות אישית, גם כאשר היא נובעת מאמונה בצדקת הדרך, אינה יכולה לבוא על חשבון האחריות הלאומית.

התוצאה עגומה ומזיקה. לא רק לווינטר עצמו, אלא גם לאנשי מפלגתו, שהשקיעו מאמצים רבים במערכת הבחירות, ולמחנה כולו, שנאלץ להתמודד עם אובדן קולות יקרים.

ודווקא על רקע הדברים הללו בולטת דמותו של דוידי בן ציון. בן ציון, שהבין את הסכנה שבהמשך ההתמודדות, בחר לסגת מהמרוץ. בהחלטתו זו גילה אצילות ואחריות לאומית מהמעלה הראשונה. הוא הוכיח כי גם בעולם הפוליטי, שבו האגו והשאיפות האישיות ממלאים לא פעם תפקיד מרכזי, אפשר לנהוג אחרת.

אין זו חולשה לפרוש כאשר הנסיבות מחייבות זאת. להפך. לעיתים נדרשים לכך יותר אומץ, יושר ואחריות מאשר להמשך ההתמודדות.

הלקח ממערכת הבחירות האחרונה חייב להיות ברור: המחנה האמוני־לאומי אינו יכול להרשות לעצמו להגיע פעם נוספת אל הקלפי מפולג, מפוזר ומסוכסך, כאשר שאיפות אישיות ושיקולים מפלגתיים גוברים על טובת הכלל.

אמונה בצדקת הדרך היא תנאי חשוב למנהיגות, אך היא אינה מספיקה. מנהיג נדרש גם לשיקול דעת, ליושר, ליכולת לראות את התמונה הרחבה ולנכונות לקבל החלטות קשות, גם כאשר הן כרוכות בוויתור אישי.

עופר וינטר ייזכר, לפחות לפי שעה, כמי שהתעקשותו הפוליטית גברה על האחריות למחנה. דוידי בן ציון, לעומתו, הוכיח בהחלטתו לפרוש כי מנהיגות אינה נמדדת רק בנכונות להתמודד, אלא גם ביכולת לדעת מתי נכון לוותר.

זהו אולי הלקח החשוב ביותר מהבחירות הללו: אחריות לאומית אינה סיסמה. היא נבחנת דווקא ברגע שבו אדם נדרש להניח את שאיפותיו האישיות בצד, למען העם, הארץ והדרך שבה הוא מאמין