בשעה 7:10 בבוקר שמחת תורה, כשספרי התורה עדיין הוצאו להקפות, יפתח גץ כבר הבין שמשהו נורא מתרחש בדרום. הוא לא קיבל פקודה, איש לא הזעיק אותו, ואפילו נשק לא היה ברשותו.
בכל זאת, הוא עזב את בית הכנסת, לבש מדים ויצא לבדו לכיוון שדרות. שעות לאחר מכן, כשהוא נע בין גופות, מחבלים וזירות לחימה, חזרה ועלתה בראשו שאלה אחת: "איפה הצבא?".
כשלוש שנים אחרי אותו בוקר, גץ, לוחם וממקימי יחידת "זאבים", חוזר בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 אל הרגעים שבהם קיבל את ההחלטה לצאת, אל הקרבות שבהם השתתף ואל המחיר הנפשי של לחימה שבה אין כמעט זמן לעצור. את קורותיו תיעד בספרו "7:10 - האדמה תספר הכול", שנולד מיומן אישי שכתב במהלך המלחמה.
גץ התגורר באותה תקופה בבני דקלים, כ־40 קילומטרים מרצועת עזה, ושירת במילואים בשתי יחידות מודיעין. אחת מהן עסקה במודיעין ממקורות גלויים, תחום שאפשר לו לעקוב אחר תכנים שפרסם האויב ברשתות. כשהחלו להישמע הפיצוצים בבוקר החג, הוא בדק את הטלפון, אך בתחילה ראה בעיקר התרעות צבע אדום. הוא המשיך לבית הכנסת, אף שהתחושה שמשהו חריג מתרחש לא הרפתה ממנו.
בהמשך הבוקר כבר נחשף לתיעודים שהעידו, להבנתו, על אירוע חמור בהרבה ממטח רקטות. הוא ראה סרטונים של מחבלים הנעים לעבר ישראל, ובהם גם תיעוד של חדירה מהאוויר, והבין כי מדובר בפשיטה רחבה. לרגע התלבט אם לשתף אחרים במה שראה. הוא אף לחש לאחד המתפללים שיש חדירת מחבלים, אך ביקש ממנו שלא להפיץ את הדברים, משום שעדיין לא ידע את היקף האירוע.
ההחלטה לצאת התקבלה לפני שידע לאן יגיע ומה בדיוק יעשה. הוא רץ להביא את רכבו, חזר הביתה ולבש מדים. רגע לפני שיצא התלבט אם להעיר את אשתו. בסופו של דבר העיר אותה, וכששאלה מה קרה השיב: "פרצה מלחמה". רק כששמע את המילים יוצאות מפיו, הוא מספר, הבין עד כמה המציאות השתנתה.
בדרך דרומה ניסה ליצור קשר עם היחידות שבהן שירת ולהבהיר את חומרת המצב. לדבריו, התשובות שקיבל היו שיש שרשרת פיקוד מסודרת ושיש להמתין להוראות. אלא שגץ חשש שהמתנה לגיוס מילואים ולהתארגנות הכוחות תימשך שעות יקרות. הוא המשיך בנסיעה, אף שלא היה לו כוח מבצעי להצטרף אליו.
"אני מגיע למרחב שדרות ואני מבין שאני בבעיה גדולה", הוא משחזר. "אין לי נשק ואין לי עם מי להילחם, ואני גם לא יודע לגמרי מה המשימה".
באותם רגעים נזכר ברעיון של יוסף טרומפלדור: להיות נכון למלא כל תפקיד שנדרש. הוא החליט שלא לחפש משימה מסוימת, אלא להגיע למקום שבו יוכל לסייע. "אם צריך אותי איפשהו כגלגל, אני אהיה גלגל", הוא אומר. את התחושה שליוותה אותו הוא מגדיר במילה אחת: "הנני".
בדרך לשדרות נעצר שוב ושוב במחסומים. הוא פגש שוטרים ולוחמי ימ"מ, אך לא מצא כוח שאליו יוכל להצטרף. באזור צומת ברור חיל כבר ראה פצועים והרוגים שהגיעו מאזור מסיבת הנובה, והבין שמדובר באירוע רחב ממדים. בשלב מסוים, כשהוא תקוע בתחנת דלק, החליט להמשיך לנוע ולחפש דרך להיות מועיל.
ההזדמנות הגיעה כשזיהה שני כלי רכב ובהם לוחמים של יחידה מיוחדת. הוא ניגש אליהם, הציג את ניסיונו כגשש חוד וביקש להצטרף. המפקד הסכים, צייד אותו בנשק, ובתוך זמן קצר מצא עצמו גץ חלק מכוח לוחם שנכנס לשדרות.
"פתאום יש לי שני דברים שלא היו לי עד לפני כמה דקות", הוא מספר על הרגע שבו קיבל נשק והצטרף לכוח. אלא שההקלה התחלפה במהירות בהבנת ממדי האסון.
אחת הזירות הראשונות שאליהן הגיעו הייתה מיניבוס הגמלאים שנפגע במתקפת המחבלים. משם המשיכו לעבר תחנת המשטרה בשדרות, שבה התנהלה לחימה קשה. גץ מספר כי הכוח השתתף בקרב שנמשך כשעה וחצי, חילץ שוטרים מקומת הקרקע ונלחם במחבלים שהתבצרו בקומה העליונה.
במהלך הפעילות הבחין בחוברת גדולה שהייתה מונחת ברכב של מחבלים. הוא פתח אותה והחל לקרוא. מאחר שהוא יודע ערבית, הבין לדבריו שמדובר בפקודת המבצע של חמאס בגזרת שדרות. "אני רואה את כל המבצע שלהם. קרקע, אויב, משימה, איזה יהודים הולכים לרצוח, איפה יש תחנת משטרה, איפה יש ישיבה, בית כנסת. הכול כתוב", הוא מתאר.
לדבריו, מהמסמך למד שהעיר חולקה לגזרות פעולה, וכי המחבלים שבהם נלחמו בתחנת המשטרה היו רק חלק מהכוח שפעל בה. הוא העביר את המידע למפקד ובהמשך גם לגורמי שב"כ, והכוח המשיך למשימות נוספות.
בנירים השתתף הכוח בפעילות לחילוץ לוחמים תחת אש כבדה. גץ מתאר זחילה של מאות מטרים לעבר כלי רכב צבאי, כשמסביבם מתנהלת לחימה עזה. דווקא שם, כשהוא צמוד לקרקע ומנסה להתקדם, חלפה בראשו תמונה מהבוקר שהחל בבית הכנסת.
"הבוקר עוד הספקתי בהקפה שנייה להחזיק את ספר התורה, ועכשיו אני פה בזחילה תחת אש", הוא נזכר. הפער בין שני הרגעים היה עצום, אך מבחינתו היה ביניהם גם קשר ברור: בשניהם ראה ביטוי לשליחות.
בהמשך הגיעו לצומת שער הנגב, ומשם המשיכו דרומה. אחד מאנשי הביטחון שפגשו בדרך הבהיר להם, לדבריו, שהמרחב שאליו הם נכנסים אינו נמצא באותה שעה בשליטה ישראלית. גץ מספר כי בתחילה התקשה לתפוס את משמעות הדברים. רק ככל שהתקדמו בין היישובים והצמתים הבין את עומק חדירת המחבלים.
"השאלה שכל הזמן עולה לנו בתוך הרכב היא שתי מילים: איפה הצבא?", הוא מספר. "אני לא צבא, אני אזרח. הם בכלל יחידת התערבות של המשטרה. איפה הצבא הגדול?".
לדבריו, התחושה בשטח הייתה שהכוחות הקטנים שפעלו באופן עצמאי נאלצים להתמודד עם מתקפה רחבה בלי מעטפת מספקת. הוא מזכיר בהערכה אזרחים ולוחמים שיצאו מיוזמתם להציל אחרים, ובהם אנשים שפעלו באזור המסיבה ובצמתים הסמוכים. להערכתו, פעולתם הייתה מכרעת בבלימת המחבלים בשעות הראשונות.
אחת התחנות הקשות ביותר הייתה מתחם מסיבת הנובה. גץ מספר כי כשהגיעו לשם כבר התקשו למצוא ניצולים שניתן לסייע להם. המראות היו קשים, אך הכוח לא יכול היה להתעכב. היה עליו להמשיך לחפש מחבלים, לסרוק את השטח ולהתקדם לזירות נוספות.
בתוך הכאוס התרחש רגע שנחרת בזיכרונו. אחד הלוחמים בכוח נעצר ליד גופתה של צעירה שנרצחה. גץ משך בשרוולו וביקש ממנו להמשיך, אך הלוחם לא זז. כששאל מה קרה, השיב לו האיש שהוא מכיר אותה.
"הוא אומר לי: 'אתה רואה את הקעקוע על השוק? אני מכיר אותה. היא חברה שלי משדרות'".
גץ מתאר את הקושי להחזיר את הלוחם למשימה, כשברור לשניהם מה גודל הכאב. "אתה צריך בתוך הכאב הזה לפקס את הבן אדם, לדרוך אותו לשלב הבא בלחימה", הוא אומר.
במקרה אחר, כשחקר מחבל שנתפס, הגיע למקום אדם שנראה בשנות הארבעים או החמישים לחייו והחל להכות את המחבל. האיש צעק לעברו: "רצחת את הבת שלי". גץ מספר כי ניסה להבין את המתרחש, אך גם שם נדרש להמשיך בפעילות. לדבריו, היום כולו היה רצוף מפגשים עם כאב אנושי עצום, בלי אפשרות אמיתית לעצור ולעבד את הדברים.
הכוח המשיך לניר עוז, שם השתתף בחילוץ תושבים מבתיהם. גץ מתאר את הקושי לשכנע משפחות מבוהלות לפתוח את הדלת, כאשר הן אינן יודעות אם הקולות שבחוץ שייכים לחיילים או למחבלים. הסריקות והחילוצים נמשכו שעות, עד שהכוח נקרא שוב לזירת לחימה אחרת.
בהמשך הגיעו לבארי. שם, לדבריו, כבר פעלו כוחות נוספים, והמשימות חולקו בין היחידות. הכוח שלו נשלח לאחת השכונות כדי להגיע למשפחה שנמצאה בבית בוער. בדרך נחשפו לממדי ההרס בקיבוץ, לרכבים שנפגעו ולבתים שבהם התחוללו אירועים קשים.
גץ מתאר כיצד נאלץ לשמור על ריכוז מבצעי למרות המראות. הוא הבין שכל ניסיון להתעכב כדי להבין את הסיפור שמאחורי כל בית עלול לסכן את חייו ואת חיי חבריו. "אתה מצד אחד מייצר תמונת מצב, מצד שני אתה לא נשאב לזה", הוא מסביר.
לקראת שעות אחר הצהריים הגיע הכוח לאזור המרפאה וגן הילדים בקיבוץ. הלוחמים התקדמו בשקט, כשהם משתמשים בסימני ידיים. לפתע נפתחה לעברם אש מתוך גן הילדים. גץ מספר על חילופי אש עם חוליית מחבלים, על רימונים שהושלכו לעברם ועל לוחם שנפצע במהלך ההיתקלות.
"אני מקבל מכה לפרצוף מההדף של הרימון", הוא מתאר. לדבריו, בכל פעם שנגמרה לו מחסנית, לוחם אחר החליף אותו כדי לאפשר לו להמשיך. בסופו של דבר הצליחו הלוחמים לחסל את המחבלים, אך המשימה המקורית של חילוץ המשפחה לא הושלמה על ידם.
הלחימה נמשכה עד שעות הלילה. רק לאחר מכן החל גץ לחזור לביתו, כדי להחליף ציוד ולהתכונן ליום לחימה נוסף.
אלא שהשירות שלו לא הסתיים בקרבות 7 באוקטובר. בחודשים שלאחר מכן המשיך לפעול בגזרת העוטף ובהמשך ביקש להשתלב בלחימה בתוך רצועת עזה. כשהבין שהיחידה המקורית שבה שירת אינה צפויה להיכנס לרצועה, הודיע על עזיבתו וחיפש מסגרת מבצעית אחרת.
במשך תקופה נע בין יחידות שונות והציע את יכולותיו כגשש חוד. לדבריו, פעל עם תשע או עשר יחידות, בהתאם לצרכים שהתעוררו בשטח. במרץ 2024 הגיעה הוראה להקים יחידה ייעודית של גששי חוד, שתשלב יכולות לחימה בשטח בנוי עם מיומנות בקריאת סימנים בקרקע ובזיהוי סכנות מוסתרות.
כך הוקמה יחידת "זהבים", בפיקודו של סגן אלוף משה ברומר. בתחילת הדרך מנתה היחידה חמישה או שישה לוחמים בלבד. גץ מסביר כי הרעיון היה להציב לצד הכוחות הלוחמים אנשים שמסוגלים לזהות סימנים שהעין הרגילה אינה מבחינה בהם.
לדבריו, לוחמים מאומנים לחפש אויב גלוי, אך ברצועת עזה התמודדו עם מטענים מוסלקים, אמצעי תצפית, מצלמות ורחפנים. "אם לא מצאתי אותו, אז הבית נקי", הוא מתאר את דפוס החשיבה המקובל, ומיד מדגיש: "זה ממש לא נכון".
היחידה החדשה נועדה לתת מענה לפער הזה. אנשיה השתלבו בכוחות, נכנסו ראשונים למבנים ולשטחים חשודים, חיפשו מטענים ועקבות של מחבלים וסייעו לכוחות להימנע ממלכודות. גץ מספר כי העבודה הייתה מסוכנת במיוחד, משום שהלוחמים הראשונים שנכנסים למבנה הם לעיתים אלה שנחשפים למטען.
בשיחה עם ד"ר קטן עולה גם השאלה מדוע נדרשו הלוחמים להיכנס למבנים מסוכנים, במקום להרוס אותם מבחוץ. גץ מסביר כי בחלק מהמקרים היה צורך לבדוק אם נמצאים בהם חטופים חיים או גופות של חטופים וחללים. החשש לפגוע באנשים או למנוע את איתורם יצר, לדבריו, מתח קשה בין המשימה לבין ביטחון הלוחמים.
הוא אינו מתחמק גם מביקורת על חלק מההחלטות שהתקבלו במהלך המלחמה. "היום אני יודע לומר שזו הייתה שגיאה בחלק מהמקרים", הוא אומר על כניסה למבנים מסוימים. לדבריו, היו מקרים שבהם סוכנו כוחות לשווא, והיה נכון לפעול אחרת. עם זאת, הוא מדגיש שגם לאחר שינוי שיטות הפעולה נותר צורך בגששים, משום שהסכנות אינן מוגבלות לבתים ויכולות להימצא גם בצירים ובשטחים פתוחים.
גץ מעריך כי פעילות היחידה מנעה פגיעה במאות לוחמים, בזכות איתור מטענים ואמצעים מוסלקים לפני שהכוחות נחשפו אליהם. לדבריו, אנשי היחידה השתתפו גם במרדפים אחר מחבלים ובחיסולם.
הניסיון שצבר בשטח הפך בהמשך גם לתפיסה מקצועית שהוא מבקש להעביר ללוחמים אחרים. בעיניו, ההסתמכות על טכנולוגיה מתקדמת אינה יכולה לבוא במקום היכרות עמוקה עם הקרקע. הוא מדגיש כי הוא עצמו מעריך טכנולוגיה ואף מעורב ביוזמות בתחום, אך סבור שהצבא חייב לשמר גם את יכולת ההתבוננות הפשוטה בשטח.
הרעיון הזה עומד במרכז ספרו, "7:10 - האדמה תספר הכול". השעה שבכותרת היא, לדבריו, השעה שבה החליט לצאת מבית הכנסת באותו בוקר. המספרים יוצרים גם הקבלה לתאריך 7 באוקטובר, אך מבחינתו הם מסמלים בראש ובראשונה את רגע ההחלטה האישית.
"האדמה מספרת הכול", הוא מסביר את שם הספר. "עם כל הכבוד לטכנולוגיה, ואני מאוד אוהב טכנולוגיה, לא לשכוח את הקרקע, את השורשים, את המורשת, את ההסתכלות הבסיסית".
הספר החל כיומן פרטי שכתב לעצמו בהודעות ובמסמכים במהלך המלחמה. תחילה תיעד את השבוע הראשון, אחר כך את אירועי שמחת תורה שעה אחר שעה, ובהמשך המשיך לכתוב גם על החודשים שלאחר מכן. הוא חיפש תמונות ועדויות שיסייעו לו לשחזר את מה שעבר, בין היתר משום שבזמן הלחימה לא עסק בתיעוד מצולם.
עם הזמן תפח היומן למסמך של כ־100 אלף מילים וכ־500 עמודים. אנשים שקראו אותו עודדו אותו לפרסם את הדברים, מתוך תחושה שמדובר לא רק בזיכרונות אישיים אלא גם בעדות היסטורית ובחלון לעולמם של הלוחמים.
גץ מדגיש כי לצד תיאור הקרבות, ביקש להביא בספר גם את החוויה הנפשית של מי שנדרשים להמשיך להילחם לאחר מפגש עם מוות, אובדן ופחד. לדבריו, הציבור אינו מכיר תמיד את פרטי הלחימה, אך גם לא את מה שמתרחש בנפשו של הלוחם תוך כדי האירועים.
לקראת סוף השיחה חוזרת ד"ר קטן אל הרקע המשפחתי שלו. גץ הוא נכדו של הרב גץ, דמות שהשפיעה עליו עמוקות. הוא מספר כי סבו עלה לארץ, מילא תפקידים תורניים, חינוכיים וביטחוניים, וגידל משפחה גדולה. אביו של יפתח נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן חמש, ומאז הפך הסב לדמות מרכזית בחייו ובחיי אחיו.
בעיני גץ, סבו מגלם את אותה תחושת שליחות שליוותה אותו גם בבוקר 7 באוקטובר. "סבא שלי מבחינתי הוא דמות ה'הנני' המיתולוגית", הוא אומר. "השליחות שלו זו השליחות שלי, בעיניי זה אותו דבר".