בליל שבת אחד, באמצע מפגש משפחתי, נשמעה קריאת חירום. אישה עמדה ללדת בתוך מכונית, לא הרחק מביתה של גיטל ביר.
בתוך רגעים ספורים היא כבר הייתה בדרך, יחד עם בנותיה, שגם הן מתנדבות באיחוד הצלה. השלוש הגיעו בריצה, וביר מצאה את עצמה מקבלת לידה לצד בנותיה. אחרי שנים של טיפול במקרי חירום, דווקא הרגע הזה נחרת בזיכרונה כאחד המרגשים ביותר.
"אני קיבלתי את הלידה יחד עם הבנות שלי. אין איך לתאר את זה", היא מספרת לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7. "קבלת לידה זה דבר מרגש בפני עצמו, אבל כשאת עוזרת עם הבנות שלך, מה אני אגיד לך? זה פשוט כמו יוכבד ומרים, שפרה ופועה".
הסיפור המשפחתי הזה הוא רק חלון קטן לעולמה של ביר, פרמדיקית באיחוד הצלה וממייסדות יחידת הנשים החרדיות בארגון. בשיחה עם ד"ר קטן היא חוזרת אל הדרך הארוכה שעברה מאז שהצטרפה לקורס חובשות, אל ההתנגדויות שליוו את הקמת היחידה, ואל ההחלטה ללמוד פרמדיקוּת בגיל 45 בעקבות אירוע רפואי קשה במיוחד.
הכול החל לפני כעשור, כאשר ביר שמעה על קורס לנשים באיחוד הצלה. בעלה עסק בתחום רפואת החירום, והיא החליטה לנסות בעצמה. "אמרתי, בוא נראה מה זה", היא נזכרת. היא הצטרפה לקורס, גילתה עניין רב בתחום, ובתוך זמן לא רב החלה להבחין בצורך שלא קיבל מענה מספק: נשים, במיוחד בציבור החרדי, שהיו מעדיפות לקבל טיפול רפואי מאישה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת.
ביר מקפידה להבהיר שאין מבחינתה מקום להבחנה בין מטפל למטפלת כאשר מדובר בסכנת חיים. "במקרה חירום לא משנה גבר או אישה, ממש לא משנה. פיקוח נפש", היא אומרת. אלא שלא כל קריאה רפואית היא אירוע שבו כל שנייה קובעת. במקרים מסוימים, ובעיקר במצבים אינטימיים כמו לידה בלתי צפויה, נוכחות של חובשת יכולה להעניק למטופלת תחושת נוחות וביטחון.
הצורך הזה, לדבריה, אינו מוגבל לציבור החרדי. גם נשים מרקעים אחרים מעדיפות לעיתים שאישה תטפל בהן. "אם יש אפשרות, סתם, קבלת לידה עכשיו, מישהי יולדת בבית ולא תכננה, למה שלא תגיע חובשת? הרבה יותר נעים והרבה יותר נחמד", היא מסבירה.
הרעיון היה פשוט, אבל הדרך ליישומו הייתה מורכבת הרבה יותר. ביר הקימה את היחידה יחד עם נועה זוהר, והיא מקפידה להדגיש את חלקה של שותפתה במהלך. "אני שוב זוקפת לזכותה של נועה זוהר, שהיא מקסימה והיא חכמה, והיא פשוט יודעת איך להתנהל", היא אומרת.
הקמת מערך של נשים חרדיות שיוצאות לקריאות חירום דרשה שינוי תפיסתי. היה צורך להסביר מדוע היחידה נחוצה, כיצד יתנהלו המתנדבות בשטח ואיך יוכשרו לתפקיד. לצד השאלות המקצועיות עלו גם שאלות הנוגעות לאורח החיים של הנשים ולתנאים שיאפשרו להן להשתלב בהתנדבות.
"אם את רוצה לשנות משהו מהותי בציבור החרדי, את צריכה באמת להסביר למה את רוצה לעשות את זה", אומרת ביר. "לנו ההיגיון היה כל כך פשוט ונכון והגיוני, אבל זה לקח זמן".
כדי לאפשר לנשים להצטרף, הותאמו מסלולי ההכשרה לצורכיהן. כך, למשל, ניתנה אפשרות ללמוד בקורסים המועברים בידי מדריכות, ובהמשך גם להשתתף בהכשרות מעשיות במסגרת נשית. ביר מדגישה כי באיחוד הצלה מתנדבות נשים ממגוון מגזרים, וכי המהלך שהיא מתארת נועד לתת מענה ייחודי לנשים חרדיות שביקשו להשתלב בפעילות.
ואז הגיעה ההפתעה הגדולה. כאשר החליטה לפרסם מודעה ראשונה על פתיחת קורס לנשים, ביר קבעה לעצמה רף צנוע: אם יירשמו יותר מ־20 נשים, הקורס ייצא לדרך. היא לא הייתה מוכנה למה שהתרחש בעקבות הפרסום.
"פרסמתי מודעה אחת. אמרתי, נראה איך הולך. אם יהיו מעל 20 נשים, אז אנחנו נצא לדרך. קיבלתי 230 טלפונים", היא מספרת. "זה היה כל הטלפון שלי, כי לא חלמתי".
מאז, לדבריה, התקיימו כ־15 מחזורי הכשרה. הביקוש הגדול המחיש עד כמה היו נשים שביקשו לקחת חלק בפעילות רפואת החירום, אך נזקקו למסגרת שתתאים להן.
בהמשך התרחבה הפעילות גם למיילדות. את הרעיון העלה, לדבריה, ד"ר אגא יפה, מתנדב בארגון שהחל את דרכו כחובש, המשיך ללימודי פרמדיקוּת ובהמשך הוכשר כרופא. הוא הציע לשלב מיילדות מקצועיות במענה לקריאות על לידות בלתי צפויות, מתוך ההבנה שהן בעלות ההכשרה המתאימה ביותר לקבלת לידה.
ביר ושותפותיה נענו להצעה וגייסו מיילדות ליחידה. כיום, לדבריה, מוזנקות חובשות ומיילדות למקרים שבהם נשים זקוקות לעזרה, בין אם בבית ובין אם בדרכים. היא עצמה כבר קיבלה לידה בתחנת אוטובוס בכביש רמות, לאחר שאישה החלה ללדת בתוך רכב.
ד"ר קטן, כרופאת נשים, מעלה בשיחה חשש שהזמינות של מיילדות במסגרת התנדבותית עלולה לעודד לידות בית מתוכננות. ביר ממהרת להבהיר את הגבול המקצועי של הפעילות: "אנחנו לא עושות לידות בית מתוכננות. זה לא שלנו". לדבריה, תפקיד היחידה הוא להגיש סיוע כאשר לידה מתרחשת במפתיע או כאשר מתקבלת קריאה לעזרה. "אני לא באה לתקן את הציבור. אני באה לתת שירות. מישהו צריך אותי, אני שם".
אלא שהקמת היחידה לא הייתה סוף הדרך המקצועית של ביר. בגיל 45, אחרי שכבר צברה ניסיון כחובשת, היא החליטה לצאת ללימודי פרמדיקוּת, מסלול תובעני שנמשך כשלוש שנים. ההחלטה נולדה בעקבות קריאת חירום שהותירה בה חותם עמוק.
ביר וחובשת נוספת הגיעו ראשונות למקרה של תינוקת שנזקקה להחייאה בעקבות אירוע של מוות בעריסה. השתיים החלו בפעולות החייאה, אך ביר יצאה מהאירוע בתחושת טלטלה. היא הרגישה שהיא רוצה להרחיב את הכלים המקצועיים העומדים לרשותה, גם אם לא הייתה בטוחה שהכשרה נוספת הייתה משנה את תוצאות אותו מקרה.
"יצאתי משם כל כך מטולטלת. אמרתי שאני חייבת ללמוד עוד משהו, שאני אוכל עוד קצת", היא מספרת. הרצון הזה הוביל אותה ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שכללו נסיעות ממושכות הלוך ושוב במשך שלוש שנים.
המסלול לא היה מובן מאליו עבורה. היא למדה בסביבה מעורבת, שונה מזו שהכירה, והשקיעה שעות ארוכות בלימודים ובנסיעות. למרות הקשיים, היא מספרת על ההערכה הרבה שרכשה לצוות ההוראה ועל הרמה המקצועית הגבוהה של ההכשרה.
לקראת סיום לימודיה הגיע 7 באוקטובר 2023. ביר עדיין לא השלימה את כל המבחנים הסופיים, אך כבר הייתה בשלבים האחרונים של ההכשרה. בשעות הבוקר המוקדמות דפקה בתה על דלתה וסיפרה לה כי ככל הנראה פרצה מלחמה. באותם רגעים, היא נזכרת, איש עדיין לא הבין את ממדי האירוע.
שני חתניה, גם הם מתנדבים באיחוד הצלה, יצאו עמה לכיוון הדרום. הם הגיעו לאזור כבר בשעות הבוקר, וביר מצאה את עצמה נדרשת להשתמש ביכולות שרכשה במהלך הלימודים בנסיבות קשות במיוחד.
היא מספרת כי באותו יום ביצעה לראשונה אינטובציה ללא צוות ההכשרה הקבוע שליווה אותה במהלך לימודיה. האירוע נחרת בזיכרונה כחוויה מקצועית ואישית עוצמתית, והיא מתארת אותו בהתרגשות גם בשיחה באולפן.
לצד הזיכרונות הקשים, ביר מבקשת להביט קדימה. החלום שלה הוא לראות יחידות של חובשות ומיילדות הפועלות במתכונת דומה גם בקהילות יהודיות ודתיות ברחבי העולם. לדבריה, בביקוריה בחו"ל היא פוגשת נשים שמתרשמות מהמודל הישראלי ומבקשות לדעת כיצד אפשר להקים מסגרת כזאת גם אצלן.
"אני רוצה שיחידת מיילדות ויחידת נשים תהיה בכל העולם", היא אומרת. "יש נשים בכל העולם, ובמיוחד גם בציבור הדתי או החרדי או היהודי. אני מרגישה שיש מקומות בעולם שעוד לא הצליחו לקבל את זה ולהכניס את זה, וכל כך בא לי שיהיה את זה בכל מקום".
עולם ההתנדבות אינו מסתיים אצל ביר עצמה. לדבריה, גם ילדיה ובני משפחתה שותפים לעשייה. היא אם לחמישה, ומספרת כי במשפחה יש חובשים, פרמדיקית, אחות ונהגי אמבולנס. גם בנה שירת כחובש בצבא, ביחידת אגוז. העיסוק ברפואת חירום הפך לחלק מחיי המשפחה, עד כדי כך שגם ארוחת שבת יכולה להסתיים ביציאה משותפת לקריאה.
וכך היא חוזרת אל אותה לידה מיוחדת, שבה הגיעה עם בנותיה אל אישה שילדה ברכב. לאחר הלידה הן אף ביקרו את היולדת, שביקשה להצטלם איתן למזכרת. עבור ביר, שרגילה לפגוש גם את הצדדים הכואבים של רפואת החירום, היה זה רגע של שמחה משפחתית ומקצועית גם יחד.
"זה היה כל כך מרגש", היא אומרת על הלידה המשותפת. "היינו כולנו יושבים, ופתאום רצנו לדרך". את השיחה חותמות ביר וד"ר קטן בתקווה שקריאות החירום הבאות יהיו דווקא מן הסוג הזה - קריאות שמסתיימות בהבאת חיים חדשים לעולם.