התמונות מצרפת קשות לצפייה: מכוניות בוערות, חלונות ראווה מנופצים, שוטרים מותקפים ברחוב.
לפי נתוני משרד הפנים הצרפתי שדווחו ב-TF1, יותר מ-2,600 אנשי כוחות ביטחון נפצעו בשבועות האחרונים. לשכות המסחר ספרו 2,538 עסקים שנפגעו, ו-1,161 מהם נבזזו, נהרסו או הוצתו.
ההפגנות מצטמצמות בהדרגה: מ-550 אלף איש ב-17 באוקטובר ל-410 אלף שבוע אחר כך ול-320 אלף ב-31 בחודש, אבל הכעס לא נעלם, והוא כבר חצה גבולות. בגרמניה השכנה - בפרנקפורט, בברלין ובקלן - היו עימותים ופגיעה בעסקים. צעירים הפגינו גם באיטליה, בספרד, בבלגיה, בפורטוגל ובאלבניה.
לכאורה, כל קבוצת מוחים מציגה דרישות שונות: יוקר המחיה, החינוך, הדיור, השחיתות. יש להבחין בין מפגינים שלווים לבין מי שבוזזים חנויות ותוקפים שוטרים, ואת האלימות יש להוקיע ולהעניש. ועדיין, את כל המחאות חורז חוט משותף: דור שלם של אירופאים צעירים חדל לסמוך על מי שמנהל אותם.
במשך עשורים הייתה לאירופה הבטחה לא כתובה כלפי צעיריה: תלמדו, תעבדו, תקפידו על הכללים, ותחיו טוב יותר מהוריכם. היום כמעט איש אינו מאמין לה. מעמד הביניים חושש לרדת ברמת חייו, בוגרי אוניברסיטה לא מוצאים דירה במחיר סביר, ומשכורת הגונה כבר לא קונה את מה שקנתה להוריהם. בספטמבר עמדה האבטלה בקרב צעירים באיחוד האירופי על 15.5%. ומי שמוצאים עבודה תוהים אם הבינה המלאכותית תמחק את המקצוע שלמדו.
חלק מההסבר הוא מה שאפשר לקרוא לו עכשוויזם, היצמדות להווה על חשבון העתיד. רודנות ההווה קשורה לאינדיבידואליזם המערבי, שמעמיד את הפרט במרכז ומשכיח את האינטרס הכללי והעתידי. מי שאינו רואה את עצמו חלק מקולקטיב היסטורי, חוליה ברצף שבא מלפניו ונמשך אחריו, מתקשה להקריב משהו מההווה למען הדור הבא.
כך גם הפוליטיקה נמדדת בבחירות הבאות ובסקר הבא. החוב הציבורי של צרפת הגיע באמצע 2026 ל-119% מהתוצר, כ-3.6 טריליון יורו. ממשלות שמרו על רמת החיים של היום בהלוואות, והחשבון יגיע למי שעוד לא הצביעו. צרפת אינה היחידה: אוכלוסיות מזדקנות, מדינות רווחה יקרות וצמיחה חלשה מעמידות בספק את החוזה החברתי ביבשת כולה. אירופה מיומנת בשמירה על מה שהדורות הקודמים בנו, ופחות בעזרה לדור הבא לבנות משהו משלו. כך נשכח הדור החדש.
נושא נוסף שמנהיגי אירופה מיעטו לדון בו בגלוי הוא הגירה המונית ללא השקעה מספקת בקליטה. ההגירה חיזקה כלכלות, ורבים מהמהגרים עובדים קשה ומשתלבים. אבל כשמגיעים יותר אנשים ממה שהדיור, בתי הספר ושוק העבודה מסוגלים לקלוט, מתפתחים ניכור וחשדנות. תושבים ותיקים מרגישים שחששותיהם מפני שחיקת הלכידות והעומס על השירותים הציבוריים נדחקים הצידה, ומחקרים מצביעים על פערי תעסוקה ניכרים בין מהגרים לילידים. אין בכך האשמה של המהגרים במהומות, כי מקורות האלימות רבים ורוב המפגינים שלווים. אבל אי אפשר לקלוט אנשים ולהשאיר את בניית החיים האזרחיים המשותפים ביד המקרה. חברה זקוקה למשהו שמחבר בין חבריה, וכשהחיבור נחלש, נחלשת גם הנכונות להאמין בעתיד.
ואיפה כל זה פוגש אותנו, הישראלים? גם אצלנו הדיור יקר, וגם אצלנו צעירים מרגישים שהם נושאים בנטל של אחרים. ובכל זאת, כשישראלים יוצאים לרחוב, גם בשיאן של המחאות בשנים האחרונות, ההפגנות נשארות הפגנות ואינן מידרדרות לביזה. אפשר להציע כמה הסברים. הסבר אחד הוא אתוס משותף: רוב הישראלים הם יהודים, עם היסטוריה, חגים וזיכרון משותפים, ובתוך המחלוקות הקשות יש בכל זאת, במידה מסוימת, חזון חברתי ופוליטי משותף של מדינה שצריך להגן עליה ולהמשיך לבנות.
הסבר נוסף הוא שירות צבאי שמלמד אחריות בגיל שבו אחרים מחפשים כיוון, לצד קהילה ומשפחה חזקות יחסית ומציאות ביטחונית שמעמידה בעיות גדולות מעל התסכולים היומיומיים. אין בכך מקום להתנחם: שקט איננו בהכרח אמון, וחלק מהצעירים אצלנו מצביעים ברגליים, בהגירה או בהתרחקות שקטה מהמדינה.
אירופה צריכה חוזה אמין בין הדורות: להחזיר לחינוך ולעבודה את ערכם, להנגיש דיור, להכין עובדים למעבר לבינה מלאכותית, לרסן את החוב ולהשקיע בקליטה. יותר שוטרים נחוצים לשמירה על הסדר, אבל הם לא יענו על השאלה שהצעירים שואלים.
צעירי אירופה לא מחכים לנאום נוסף שיבטיח שיהיה בסדר. הם רוצים סימן שהמאמץ שלהם ישתלם ושלמדינות שלהם יש כיוון. מה שמטריד הוא לא הכעס שלהם אלא המסקנה שהם מתחילים להסיק: דור ההורים לקח הלוואה מהעתיד כדי שההווה יהיה נוח. העתיד הגיע ועמו גם החשבון.
הכותב הוא עמית בכיר במכון המדיניות של העם היהודי (JPPI) ואחראי על פעילות המכון באירופה.