אליה ישיב ברינר
אליה ישיב ברינרצילום: באדיבות המצולם

בערב יום ראשון, 15 באוגוסט 1971, קטע נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון את שידורי סדרת המערבונים הפופולרית "בוננזה" כדי למסור הצהרה דרמטית לאומה.

"אני מורה היום על הקפאת כל המחירים והשכר ברחבי ארצות הברית", הכריז ניקסון בביטחון, והבטיח לאזרחים כי ידו החזקה של הממשל תכניע סוף סוף את האינפלציה ואת יוקר המחיה.

הציבור האמריקאי יצא מגדרו: בורסת וול סטריט זינקה, העיתונים היללו את "המנהיגות האמיצה", ובסקרים תמכו לא פחות מ־75% מהאמריקאים במהלך. אלא שהכלכלן מילטון פרידמן, לימים חתן פרס נובל לכלכלה, הזהיר כבר אז שהניסיון לבטל את חוקי ההיצע והביקוש באמצעות צו נשיאותי יסתיים באסון.

פחות משנתיים לאחר מכן, ביולי 1973, התממשה אזהרתו של פרידמן: מחירי התירס והסויה להזנת עופות זינקו מ־100 ל־400 דולר לטון, אך הממשל אסר על הלולנים להעלות את מחיר העוף לצרכן. גידול של כחצי קילוגרם עוף עלה לחקלאי 49 סנט, בעוד שהחוק התיר לו למכור אותו ב־40 סנט בלבד.

התוצאה הייתה מחרידה: חקלאים אמריקאים הטביעו והמיתו בגז מיליון אפרוחים בשבוע אחד, מגדלי הבקר הפסיקו לשלוח פרות לשווקים, והמדפים בסופרמרקטים התרוקנו. הציבור שרצה עוף זול בפיקוח נשאר עם אפרוחים מתים ומקררים ריקים.

חמישים וחמש שנים חלפו מאז הניסוי הכושל של ניקסון, אך נדמה שהפוליטיקאים בישראל מסרבים ללמוד את הלקח. בכל פעם שמחירי המזון עולים, קופצים חברי כנסת ושרים משני צדי המתרס ושולפים מהמגירה את "תרופת הפלא" הפופוליסטית: פיקוח מחירים.

הרעיון נשמע נהדר בכותרות המהדורות. המדינה תכה על השולחן, תקבע מחיר מרבי לחלב, ללחם או לביצים ותציל את האזרח הקטן. אלא שבדיוק כמו באמריקה של שנות ה־70, הפער בין ההבטחה הפוליטית לבין המציאות הכלכלית תהומי.

כיום ישראל היא המדינה היחידה בארגון ה־OECD שמתערבת ישירות בקביעת מחירי המזון ומפקחת עליהם. לצד זאת, רמת מחירי המזון בישראל גבוהה ב־37% מממוצע מדינות ה־OECD ובלא פחות מ־51% ממדינות האיחוד האירופי.

כאן יעלה מיד טיעון הנגד הקלאסי של חסידי הפיקוח: "בלי פיקוח מחירים, המונופולים יעשקו את השכבות החלשות, והפיקוח הוא הדבר היחיד ששומר על מוצרי היסוד זולים". על פניו, זה נשמע הגיוני. אך כשמסתכלים על הנתונים, הטיעון הזה מתחיל להתערער.

בדיקה מקיפה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת השוותה את התייקרות מוצרי המזון שבפיקוח לעליית מדדי הקטגוריות שאליהן הם משתייכים, והממצאים מפתיעים: בין השנים 2014 ל־2023 עלו מחירי מוצרי החלב המפוקחים ב־11.3% בממוצע, בעוד שמדד כלל מוצרי החלב, הכולל גם מוצרים שאינם מפוקחים, עלה ב־3.1% בלבד. כלומר, שיעור ההתייקרות של המוצרים המפוקחים היה גבוה פי שלושה וחצי משיעור העלייה במדד הכללי.

תמונה דומה נחשפה גם בשוק הלחם: בין השנים 2011 ל־2023 התייקרו מוצרי הלחם המפוקחים ב־21.7% בממוצע, ומחירו של לחם אחיד כהה בפיקוח זינק ב־48.4%. לעומת זאת, מדד הקטגוריה הרחבה של לחם, דגנים ומוצרי בצק עלה ב־11% בלבד.

הנתונים הללו מעלים שאלה מטרידה: האם הפיקוח באמת מגן על הצרכן מפני המונופול, או שהוא דווקא מסייע לשמר את כוחו בחסות החוק?

טיעון נגד נוסף שמעלים תומכי ההתערבות הממשלתית נשען על שוק החמאה: "ראינו מה קרה כשביטלו את הפיקוח על החמאה בסוף 2021 - מחיר החמאה המיובאת זינק". אלא שמי שטוען זאת מתעלם ממה שקרה כאן זמן קצר קודם לכן.

בשנת 2019 הייתה החמאה בישראל נתונה לפיקוח מחירים ומוגנת בחומת מכס דרקונית. לתנובה לא השתלם לייצר חמאה במחיר המפוקח, והיא פשוט ייבשה את השוק. במשך חודשים ארוכים עמדו מדפי החמאה בסופרמרקטים בישראל ריקים לחלוטין.

מכיוון שהחמאה המפוקחת נעלמה מהמדפים, הצרכנים הישראלים נאלצו לקנות תחליפי חמאה יקרים. שלט שעליו כתוב "3.80 שקלים" אינו שווה דבר כשהמקרר ריק.

מנגד, כאשר שר האוצר משה כחלון ביטל את המכס ופתח את השוק ליבוא חופשי בתחילת 2020, המחסור נעלם כלא היה. כמות החמאה שנמכרה זינקה ב־40%, מגוון המוצרים על המדף גדל ביותר מ־30%, נתח השוק של תנובה צנח לכ־35%, וחמאה מיובאת נמכרה אפילו מתחת למחיר המפוקח.

אם אתם רוצים שמוצרי היסוד יהיו זולים, פיקוח מחירים אינו הפתרון. תחרות חופשית ופתיחת השוק ליבוא הן הדרך להוזלת מחירים.

בין השנים 2009 ל־2023 זינק מדד המחירים של מוצרים ושירותים שאינם חשופים לתחרות מיבוא ב־28.2%, בעוד שמדד המחירים של מוצרים החשופים ליבוא עלה במהלך אותן 14 שנים ב־1.9% בלבד.

בענף ההנעלה, שבו משקל היבוא עומד על 98.4%, ירדו המחירים לצרכן בין השנים 2010 ל־2021 ב־22.7%. לעומת זאת, בענף הפירות הטריים, שבו המדינה הגבילה את היבוא כדי "להגן על התוצרת המקומית", זינקו המחירים לצרכן באותן שנים ב־41.1%.

אף "ועדת מחירים לנעליים" לא הוזילה את הנעליים שלנו ב־22.7%. לתחרות היה תפקיד מרכזי בכך.

יתרה מכך, פיקוח המחירים עלול לפגוע דווקא בשכבות החלשות שהוא מתיימר להגן עליהן. הכירו את מנגנון ה"סבסוד הצולב": במוצרים המפוקחים היצרנים כפופים לנוסחאות ולמועדי העדכון שקובעות הוועדות הממשלתיות. אלא שבשוק סגור, המונופולים יכולים לפצות את עצמם על הגבלת הרווח היחסי באמצעות העלאת מחירים במוצרים מקבילים שאינם בפיקוח.

למעשה, גם אם נניח שכל מה שתיארנו עד כה אינו נכון, והפיקוח אכן שומר על מחירי מוצרי היסוד נמוכים, עדיין נותרת בעיה: האפשרות שהיצרנים יפצו את עצמם באמצעות העלאת מחירים במוצרים שאינם מפוקחים.

כך למשל, בעוד שמחיר הלחם הלבן נמצא בפיקוח, מחירו של הלחם המלא, שמשרד הבריאות עצמו ממליץ על צריכתו למניעת תחלואה בקרב אוכלוסיות מוחלשות, גבוה פי שניים וחצי ויקר ב־82% ממחירו הממוצע במדינות המערב.

בשורה התחתונה, הגיע הזמן להיגמל מאשליית הפיקוח. פיקוח ממשלתי, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל לחשב בוועדה רבעונית את המחיר הנכון של מיליוני עסקאות יומיומיות במשק.

כשהפוליטיקאים קוטעים את שידורי הערב שלנו, הם אולי גורפים מחיאות כפיים רגעיות, אבל למחרת בבוקר כולנו עלולים לשלם על כך במדפים ריקים, במונופולים מבוצרים ובסל קניות יקר.

במקום להרוג את האפרוחים של הכלכלה הישראלית בוועדות ובצווים, הפתרון האמיתי ליוקר המחיה נמצא במקום אחד: לפרק את מכסי המגן, לבטל את פיקוח המחירים ולתת לתחרות החופשית לעבוד.

יש לכם מה לומר על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכול. אם תרצו שגם אגיב, תוכלו לשלוח לי הודעה למייל: doarey@gmail.com