
הבחירות העניקו את הניצחון לגוש השלום. אלא שהגוש הזה עדיין אינו קיים, ואיש אינו יודע מי ירכיב אותו. זהותו של גוש השלום תלויה באנשים שיבחרו לבנות אותו.
לאחר שהתאוששו מהלם המדגם, אמרו עיתונאים ופוליטיקאים, ובעקבותיהם גם אנחנו, שכדי להקים ממשלה מישהו יצטרך לאכול דגים סרוחים ולהפר הבטחות. אפשר לראות זאת כך, אבל אפשר גם לומר שהבחירות יצרו את התנאים להקמת גוש השלום: ממשלה שתניח את שנאות העבר מאחור, תפתור לפחות חלק מהמחלוקות ותעשה שלום כלשהו.
מי יהיו חברי הגוש? האמת היא שכולם יכולים להיות שותפים בו. אבל אם נהיה קצת יותר ריאליים, לאלה שנקראים היום "גוש השינוי" יש כמה אפשרויות להפוך ל"גוש השלום".
שלום בינינו - יותר ממיליון אנשים רוצים את נתניהו. הם לא רוצים רק את המדיניות שלו, את הכלכלה שלו או את היוזמה שלו. הם רוצים אותו! לכן אפשר שנתניהו יכהן כראש ממשלה במשך שנתיים, ואולי אפילו ארבע, מתוך הכרה ברצונם של קרוב לרבע מהעם. והם רוצים זאת מאוד.
אבל ממשלת נתניהו היא כבר סיפור אחר. הדמוקרטיה, בירור האמת והציונות המשרתת והעובדת - אלה ערכיו ואמונותיו של גוש השינוי. אם נתניהו יידע להיפרד מ"הגוש שלו", וביחד עם שותפיו החדשים להגן על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, להגיע לחקר האמת על טבח שמחת תורה ולבסס חברה שבה חלה חובת שירות על כל הצעירים, תהיה כאן התחלה של שלום בינינו.
שלום התורה - שלוש השנים האחרונות המחישו באופן הכואב ביותר את הפער הבלתי נתפס בין החרדים לבין מי שחרדים מהדפיקה בדלת. הפחד המצמית שסתם כך, באמצע היום, תישמע דפיקה שתשמוט את הקרקע מתחת לרגליים, ושום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.
עוצמות השנאה והתיעוב בתוך "גוש הימין" היו בלתי נתפסות, והניעו לא מעט אנשים לבחור אחרת. כמעט קשה לזכור שלפני שלוש שנים הפטור מגיוס היה מקובל על כמעט כל המפלגות. היום כבר אי אפשר להשאיר "שליש דף חלק לחרדים", כפי שהציע גנץ בזמנו.
אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שהמוני אנשים מאמינים שהתורה, ורק התורה, "היא חיינו ואורך ימינו". אפשר וצריך להגיע להסכמות בשאלות מי משרת, היכן, כמה ובאילו תנאים - ובא שלום על ישראל ועל תורתו. כך יוכלו ליברמן, בנט, איזנקוט וגולן לשרת את מדינת ישראל ביחד עם אריה דרעי ויעקב אשר.
שלום בארץ - החיבור שכמעט אינו מדובר הוא בין 48 המנדטים של גוש השינוי ל־13 המנדטים של בן גביר וסמוטריץ'. יתרונו הגדול, אך לא היחיד, הוא שהוא דורש הכי פחות הפרות של הבטחות בחירות. הוא מאפשר להחליף את נתניהו, ובכך לסלול את הדרך להקמת ועדת חקירה. גם בשאלת הגיוס אפשר למצוא בסיס רחב להסכמה.
אמנם קשה לנו לדמיין את יאיר גולן ובן גביר, או את טלי גוטליב ומירב בן־ארי, יושבים בצוותא. אבל אם כל אחד יניח בצד את מה שהאחר רואה כחלום בלהות, הם יוכלו לשאת את האלונקה הזו ביחד.
שלום עושים עם אויבים - האפשרות האחרונה מדוברת מאוד, אך היא נוגעת בפחדים ובתקוות היסודיים ביותר הנוגעים לקיומנו בחבל הארץ הזה. היא הקשה מכולן, אבל גם המבטיחה מכולן.
ממשלה בשיתוף המפלגות הערביות תחייב צעידה לקראת שלום עם הפלסטינים, ותחייב גם את הפלסטינים לצעוד לקראת שלום עם ישראל. כיום המלחמה נמשכת בכל החזיתות, וחמאס וחיזבאללה לא הוכרעו. בשיתוף המפלגות הערביות, נשיא אמריקאי פעלתן מאוד ומדינות ערב, אפשר יהיה לפעול להרחבת הסכמי אברהם ולהבאתם לידי מימוש מלא.
במסגרת הסדר כזה תוכל לקום מדינה פלסטינית מפורזת ומתוחמת. מנגד, מדינת ישראל לא תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה", אך יתקיים בה שוויון מלא בזכויות ובחובות לכל אזרחיה. 67 מנדטים יוכלו להביא שלום לארץ ולמזרח התיכון.
ומה יקרה אם נדבק בהבטחות במקום לבחור בשלום?
בתחילה יהיה סבב בחירות נוסף. מתיש, מאכזב, ובסיומו כנראה עוד סבב. אחרי שנמצה את "מדיניות הסבבים", קרוב לוודאי שנקבל שוב ממשלת "מלא־מלא", מן הסתם ממשלת ימין, והסבבים עלולים להפוך למלחמה.
לפי חזון נתניהו, אנחנו צפויים לאבד את הסיוע האמריקאי ולסבול מסנקציות כלכליות. במצב שבו ישראל פגיעה כל כך מבחינה כלכלית ומדינית, גם תרחישים שנראים היום קיצוניים עלולים להפוך לאיומים ממשיים. פצצת אטום מעל תל אביב לא תהיה עוד רק סרטון בחירות, אלא תרחיש ייחוס.
גדי, נפתלי, אביגדור ויאיר - חוללתם שינוי. כעת הביאו לנו שלום. איזה שלום שתבחרו.
