נגיעה אחת באבניו העתיקות של הכותל המערבי, וכמעט שישים שנה נעלמות כלא היו ומשיבות עמן את הדמעות, ההקרבה והניצחון של רגע ששינה את ההיסטוריה היהודית לעד.
אני נישא בזיכרוני אל אותו בוקר שבת בלתי נשכח, 10 ביוני 1967, כאשר אנו, קבוצת חיילים צעירים בצה"ל, ירדנו משער המוגרבים אל סמטה צרה שרוחבה בקושי כשלושה מטרים ושלושים סנטימטרים, ובה עמדו כמה מן הצנחנים ששחררו את ירושלים שלושה ימים בלבד קודם לכן.
על פניהם ניכרו עדיין עייפות הקרב וצער הפרידה מחבריהם שנותרו מאחור לעד, אך בעיניהם זהר אור של פליאה והתרגשות שקשה להכילן. כאשר התרוממו צליליה המוכרים של תפילת השבת בין האבנים העתיקות, נדמה היה כי הזמן עצמו עצר מלכת, וכי דורות של געגועים, תפילות ותקוות התנקזו אל הרגע האחד הזה.
כמעט שישה עשורים לאחר מכן נגלה בכותל מראה שונה בתכלית. הסמטה הצרה הפכה לרחבה עצומה, גדושה בהורים גאים, בסבים ובסבתות ובמשפחות שהתכנסו לחזות בטקס השבעתם של לוחמים ולוחמות של משמר הגבול (מג"ב). כשהרימו המתגייסים את קולם בהכרזה רועמת, "אני נשבע!", הדהדו קולותיהם ברחבה העתיקה וגישרו בין דורות של הקרבה, אומץ ותקווה. בפניהם ראיתי את פני הצנחנים שעמדו בתפילה שנים רבות קודם לכן, כאילו דור אחד הושיט יד מבעד לעשורים והפקיד בידי דור אחר את ההגנה על ירושלים.
בעמודי הפתיחה של "איש האמונה הבודד" מביע הרב יוסף דב סולובייצ'יק את דאגתו העמוקה למצוקתו הרוחנית של האדם המודרני ולסכנה שההצלחה המדעית והטכנולוגית תביא לצמצום את עושרו של הקיום האנושי למה שניתן לצפות בו, למדוד אותו ולהסבירו. בעיני הרב, הידע המדעי מעניק הבנה חיונית של העולם הפיזי, אך אין בו כדי למצות את משמעותה של החוויה האנושית, משום שהמציאות נתפסת לא רק באמצעות החושים, אלא גם באמצעות הזיכרון והמסגרות האינטלקטואליות, המוסריות והרוחניות המעצבות את הבנתנו אותה.
תובנה זו זוכה לביטוי פילוסופי שיטתי יותר ב"איש ההלכה", שבו מתאר הרב את האישיות הדתית כמי שניגשת אל העולם הפיזי מתוך מסגרת מושגית הנגזרת מן התורה וההלכה. כשם שהמדען פוגש את הטבע כשהוא מצויד בעקרונות מתמטיים, במודלים תאורטיים ובחוקי הפיזיקה, כך איש ההלכה ניגש אל אותה מציאות באמצעות הקטגוריות האידאליות של ההלכה היהודית. כאשר מדען בוחן מעיין, חקירתו עוסקת בהרכבם הכימי של מימיו, במדידת ספיקתו ובחוקי הטבע השולטים בזרימתו; איש ההלכה פוגש את אותו מעיין באמצעות הקטגוריות של מעיין ומקווה, ושואל אם מימיו עומדים בדרישות הטהרה. המים נותרים ללא שינוי מבחינה פיזית, אך משמעותם משתנה מכוח המסגרת המושגית שבאמצעותה הם מובנים: הם אינם עוד תופעת טבע בלבד, אלא גם מקום שבו אפשר לקיים מצווה.
חשיבותה של הבחנה זו חורגת מעצם ההכרה בכך שאותה מציאות עשויה להתפרש בדרכים שונות. המושגים שבאמצעותם אנו מבינים את העולם אינם רק מעניקים משמעות למציאות הנתונה, אלא עשויים גם להשתתף בעיצובה. הבדל בתפיסה עשוי אפוא להוליד הבדל במעשה, עד כי חפץ חומרי נעשה למושא של קדושה, מקום גאוגרפי לאתר של מחויבות דתית, ומפגש אנושי שגרתי למרחב שבו מתממשת אחריות מוסרית.
במובן זה, התודעה ההלכתית אינה רק מוסיפה פרשנות סובייקטיבית לתיאור פיזי שלם כביכול; היא מעלה אל פני השטח ממד נורמטיבי של המציאות ומבקשת להעניק לממד זה ביטוי מוחשי בעולם. המדען ואיש ההלכה אינם חיים אפוא ביקומים פיזיים שונים, אך המסגרות המושגיות הנבדלות שלהם מובילות אותם לפעול באותו יקום בדרכים שונות, ולהעלות שאלות שונות, תחומי אחריות שונים ואפשרויות שונות לפעולה אנושית.
מה שנכון לקטגוריות ההלכה נכון גם לזיכרון הקולקטיבי. כשם שההלכה מעניקה למעיין משמעות של מקום טהרה, כך הזיכרון היהודי הופך אבן לעדות.
התובנות הפילוסופיות הללו קיבלו משמעות מוחשית כאשר, בתום הטקס באותו יום, ירדתי לבקר בחפירות הארכאולוגיות שמתחת לכותל. מתחת לרחבה שבה התחייבו זה עתה ישראלים צעירים להגן על המדינה היהודית, חשפו החפירות שרידים מרשימים של גשר עתיק הקשור לתקופה החשמונאית, אשר שימש בעבר דרך גישה להר הבית.
תקופת ממלכת החשמונאים הייתה התקופה האחרונה של ריבונות יהודית עצמאית מתמשכת לפני קום מדינת ישראל המודרנית, והריבונות היהודית באותה תקופה התערערה על רקע פילוג ומאבקים פנימיים. גשר שנבנה בידי מדינה יהודית ריבונית, ושוכן מתחת לרחבה שבה נשבע זה עתה דור חדש להגן על המדינה היהודית המודרנית, מזכיר לנו שריבונות כבר אבדה בעבר.
בסמוך נמצאו שרידים של בית מרחץ מן התקופה הרומית ואודיטוריום קטן, המזכירים את האימפריה שצבאותיה החריבו את ירושלים. ואולם מעבר לסיווגם האדריכלי, עוררו חורבות אלה, הסמוכות לאתר הקדוש ביותר ליהדות, שאלות עמוקות יותר על שבריריותן של תרבויות ועל כוח עמידתו יוצא הדופן של הזיכרון היהודי.
ממעל ניצב הנס החי של התחייה הלאומית היהודית; מתחתיו נחו בדממה שרידיה של ירושלים העתיקה, שבה הישגיהם של דורות שחלפו היו לשברי אבן.
דברי חז"ל המטלטלים, שלפיהם בית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם, קיבלו לפתע נוכחות וממשות כמעט בלתי נסבלות. מאבקים פוליטיים מרים, עוינות גוברת בין מפלגות וקיטוב מעמיק בין קהילות דתיות לחילוניות ובין ימין לשמאל הפכו לעיתים קרובות חילוקי דעות לגיטימיים לביטויים של בוז וחשדנות הדדית.
השאלה קיבלה משנה תוקף וכאב לנוכח דמותם של הישראלים הצעירים שניצבו בגאווה ממעל - גברים ונשים מרקעים ומקהילות שונות, הנכונים לסכן את חייהם למען מדינה שבה הולכת ונשחקת היכולת להכיר זה בזה בכבוד, גם מעבר למחלוקות המפרידות בין אזרחיה.
ארכאולוג יכול היה לבחון את האבנים הללו, לזהות את מאפייניהן האדריכליים, לקבוע את זמנן ולשחזר את התפתחותה של ירושלים העתיקה, ולהסיק מסקנות שעשויות להיות מדויקות לחלוטין; ובכל זאת, הסברים כאלה לעולם לא יוכלו לבטא במלואה את משמעותם של שרידים אלה בעבור דור שהיה עד לשחרור ירושלים.
במקום שבו ראה הארכאולוג שרידי מבנים עתיקים, חשף הזיכרון היהודי את אזהרת ההיסטוריה; במקום שבו ראה ההיסטוריון את הישגיהן ואת שקיעתן של תרבויות, התגלתה במלוא כאבה שבריריותה של הריבונות היהודית; ובמקום שבו עשוי היה צופה לראות טקס צבאי, נדמה היה שהקרבתו של דור אחד מופקדת בידי אומץ לבו של דור אחר.
מה שהחל כביקור שבו צפיתי בדור חדש המתחייב להגן על ישראל הפך למפגש תובעני הרבה יותר עם ההיסטוריה היהודית. המתגייסים נשבעו להגן על מדינת ישראל. האבנים שמתחת לרגליהם הציבו שאלה נוספת: האם אנו, הדור שזכה לרשת את הריבונות היהודית, ניחנו באומץ המוסרי להגן עליה מפני עצמנו?
הכותב הוא פרופסור אמריטוס במכללת אלברט איינשטיין לרפואה
מוקדש באהבה ובהוקרה לזכרו של אבי, יהודה אריה גולדברג, במלאת 31 שנים לפטירתו. ניצול שואה ואדם בעל אצילות נפש נדירה, תעצומות נפש וחוסן פנימי שאפשרו לו לעמוד איתן מול תהפוכות הגורל. הוא שרד את זוועות השואה, ולמרות האובדן והחורבן האישי שחווה, מצא בתוכו את הכוחות לשקם את חייו ולבנותם מחדש. הוא לחם במלחמת העצמאות של ישראל, הקים משפחה וגידל דור חדש, ובכך הפך את כאב העבר ואת הסבל העמוק למורשת חיה ומתמשכת של אמונה, עוז רוח, נחישות ותקווה.