דוב אייכלר חי ונושם חדשות. הוא מתעדכן, מדווח, מפרש ברשתות החברתיות ועוקב אחרי כל תזוזה במערכת הפוליטית. אבל מאחורי ההתמכרות לאקטואליה מסתתרת משאלה מפתיעה: שמישהו פשוט ינתק לו את האינטרנט.
"אני חושב שהחיים שלי יהיו הרבה יותר כיפיים", הוא אומר בשיחה עם יענקי גולדהבר באולפן ערוץ 7, במסגרת סדרת הפודקאסטים "מאחורי הסטטוס". "אולי בשנה הראשונה, כמו נרקומן, אני אתגרד ואצטרך את האינטרנט. שנה אחרי, אני מבטיח לך, החיים שלי יהיו הרבה יותר כיפיים".
מי שמכיר את אייכלר בעיקר מהתגובות הציניות שלו לאירועי היום ומהנוכחות הבולטת שלו ברשת, עשוי להיות מופתע מהאדם שמתגלה בשיחה. הוא מדבר על החיים שהשאיר מאחור בחסידות בעלז, על תחושת הביטחון שהעניקה לו הקהילה החרדית, על הגירושים ועל בנו בן ה־17, וגם על הפער בין הדמות שאנשים פוגשים על המסך לבין האדם שמאחוריה. ובכל זאת, גם כשהשיחה נעשית אישית, הוא מתקשה להתאפק מלשלוח עקיצה או שתיים.
"אנחנו בני אדם פשוטים, רגילים, ממוצעים, שהצלחנו לזרוק לרשת את הרגעים המגניבים שלנו, את הרגעים המצחיקים שלנו, ולקבל איזושהי דמות פיקטיבית", הוא מסביר. לדבריו, הרשתות החברתיות אינן משקפות את האדם כולו, אלא רק את מה שבחר להציג. "גם אם העלית את הרגעים הלא יפים, אלה הרגעים המסוננים של הרגעים הלא יפים". במקרה שלו, הוא אומר, אנשים יודעים אולי שהוא גרוש, שיש לו ילד ושהוא מתגורר בירושלים. מעבר לכך, הם מכירים בעיקר את דעותיו.
הציניות שהפכה לסימן ההיכר שלו אינה רק סגנון כתיבה. מבחינתו, היא נולדה מתוך היכרות קרובה עם הדרך שבה חדשות נוצרות. אייכלר משוכנע שעיתונאים רבים רואים את הפער בין ההצהרות הפומביות של פוליטיקאים לבין הדברים שנאמרים בחדרים הסגורים, אבל אינם מרשים לעצמם לחשוף את מידת הספקנות שלהם. "רוב הדרמה והפוזה" של המערכת הפוליטית, לדבריו, אינן משקפות בהכרח את המציאות שמאחורי הקלעים.
הוא מביא כדוגמה הודעות תקיפות שיוצאות מטהרן במהלך משא ומתן. כלפי חוץ מוצגות דרישות נחרצות, אבל אייכלר סבור שהשיחות עצמן מתנהלות אחרת. מבחינתו, גם ההצהרות על הקמת ממשלה בישראל הן חלק מאותו משחק. פוליטיקאים מציגים לציבור אופטימיות, בעוד שבחדרים הסגורים הם עשויים להודות שאין להם דרך להגיע להסכמות.
היחס הזה לתעשיית החדשות מגיע אצלו עד כדי חלוקה כמעט מתמטית: "שלושה אחוזים מהחדשות, זה מקרים אמיתיים. 97 אחוזים, בלבולי מוח". מלחמה שפורצת או החלטה על תקיפה באיראן הן בעיניו חדשות של ממש. אבל מרגע שהאירוע התרחש ועד להתפתחות המעשית הבאה, הוא סבור שחלק גדול מהשידורים מוקדש למילוי הזמן בפרשנויות ובהערכות. למרות זאת, הוא מודה שגם הוא, כעיתונאי, מחויב להמשיך לדווח על ההתרחשויות. "אנחנו צריכים לדווח על זה כל הזמן, בשיא הרצינות. זאת העבודה שלנו".
את הספקנות הזאת הוא מפנה גם אל המגעים הפוליטיים שלאחר הבחירות. אייכלר אינו מאמין שהצהרות הצדדים משקפות בהכרח את סיכויי הקמת הממשלה, ומעריך כי המערכת עשויה להגיע למבוי סתום שיחייב את השחקנים המרכזיים לשקול מחדש את עמדותיהם. הוא מעלה אפשרויות שונות, בהן פשרות בין יריבים פוליטיים, העברת המנדט להרכבת הממשלה או הליכה לבחירות נוספות. את הדברים הוא מציג כהערכותיו, ולא כמידע על הסכמות שכבר הושגו.
בניתוח שלו, גוש המתנגדים לנתניהו אינו מעניק למנהיגיו הזדמנויות בלתי מוגבלות. מי שמבטיח להחליף את נתניהו ואינו מצליח, עלול לאבד במהירות את מעמדו. לכן, לדבריו, גם מנהיגים שמתקשים להגיע להסכמות עלולים לחשוש מהאפשרות של סבב בחירות נוסף. אייכלר אינו שולל חילופי תפקידים ומעמדות בתוך הגוש, אך מדגיש כי מדובר במערכת פוליטית שבה הכישלון עלול להיות יקר.
דווקא בכל הנוגע לנתניהו עצמו, אייכלר אינו מקבל את הטענה שהתקשורת עוסקת בו באופן מוגזם ללא סיבה. לדבריו, נתניהו הוא דמות מרכזית בפוליטיקה הישראלית זה עשרות שנים, ולכן העיסוק התקשורתי בו הוא טבעי. השאלה המעניינת יותר מבחינתו היא מה יקרה ביום שבו נתניהו ייצא מהמערכת הפוליטית.
"מה יקרה כשהוא ילך? שידוד מערכות מוחלט", הוא אומר. להערכתו, עיתונאים ופרשנים שביססו את זהותם המקצועית על המאבק בעד נתניהו או נגדו יידרשו להמציא את עצמם מחדש. הוא מזכיר בהקשר הזה את בן כספית ואת ינון מגל, אך מבהיר שאינו יודע מי מהם יצליח להישאר רלוונטי לאחר מכן. האזהרה שלו מכוונת במיוחד לעיתונאים צעירים: לא לבנות את כל הקריירה סביב אדם פוליטי אחד, גם אם הוא עומד כיום במרכז סדר היום.
אלא שכשהשיחה עוברת מהפוליטיקה אל חייו האישיים, מתברר שהמרחק בין עברו של אייכלר להווה שלו גדול הרבה יותר מהמעבר בין אולפני שידור. הוא גדל בחסידות בעלז, וכיום אינו משתייך אליה עוד. למרות זאת, הוא מתעקש שהחיים בתוך החסידות ממשיכים לעצב את מי שהוא. "כל מה שיש לי נשאר איתי שם. חוץ מהלבוש, הכול נשאר איתי משם", הוא אומר.
אייכלר סבור שהאישיות מתעצבת בשנות החיים הראשונות, ושגם מי שיוצא למסע רחוק מהעולם שבו גדל ממשיך לשאת אותו בתוכו. במקרה שלו, הזיכרון המרכזי מהחיים החסידיים אינו קשור דווקא לכללים או למנהגים, אלא לתחושת הביטחון שהקהילה מעניקה לחבריה. "יש משהו שחסידות, וקבוצה וקהילה מציעה, שזו נחמה. שזה מקום בטוח", הוא אומר.
כאן הוא מציג עמדה שעשויה להפתיע דווקא את מי שמכיר את הביקורת על החברה החרדית. אייכלר, שכבר אינו חלק מחסידות בעלז, מתאר את החברה החרדית כחברה חומלת במיוחד. לדבריו, הוא מכיר אנשים שבמסגרות חברתיות אחרות היו מתקשים למצוא את מקומם, ואילו בקהילה החרדית הצליחו להקים משפחות ולהשתלב בחיי החברה.
עם זאת, הוא נזהר מלהציג את החוויה האישית שלו כאמת מוחלטת. "מי שחולק עליי, ויש רבים מחבריי שחולקים עליי, חוו את החרדיות אחרת", הוא אומר. הוא מכיר בכך שייתכן שחייו בתוך הקהילה היו נוחים יותר משל אחרים, ולכן גם הזיכרון שלו שונה. "אם מישהו חווה את החרדיות כמקום אכזר ומנוכר, אז ברור שזה מה שהוא יגיד לך".
גם שם המשפחה המוכר מלווה אותו לאורך הדרך. אביו, ישראל אייכלר, כיהן בכנסת, ובשיחה מתייחס דוב לתפקידו כסגן שר. כשגולדהבר שואל אם השם אייכלר פתח לו דלתות בעולם התקשורת, הוא אינו מנסה להכחיש את היתרון. לדבריו, שם משפחה וקשרים יכולים לסייע בקבלת הזדמנות, אבל אינם מבטיחים הצלחה. מרגע שאדם נכנס לחדר, הוא נבחן על פי היכולות שלו. "הבן אדם שנמצא שם ומדבר איתך, רואה אחרי עשר שניות מי אתה", הוא אומר.
הדרך המקצועית שלו עברה בכאן חדשות, בהגשת תוכניות ובפודקאסטים, וכיום הוא עובד בערוץ 16 החדש. אייכלר מספר כי אחד העקרונות שהערוץ מבקש לקדם הוא הפרדה ברורה בין דיווח חדשותי לבין פרשנות. באולפן, לדבריו, קיימים שני שולחנות נפרדים: האחד לכתבים והאחר לפרשנים. מבחינתו, ההבחנה הזאת אינה עניין עיצובי אלא כלל עבודה מחייב.
הוא מספר על כתבה שהכין בנושא אלימות משטרתית נגד חרדים. גם כאשר מתעוררות שאלות נוקבות על התנהלות המשטרה או על אחריותם של נבחרי הציבור, הוא סבור שתפקיד הכתב הוא להציג את העובדות ואת השאלות שנותרו פתוחות, ולא לספק לצופה את עמדתו האישית. "דעתך, ככל שהיא תהיה חשובה בעיניך, לא רלוונטית לאלו שצורכים ממך את הניוז", הוא מסביר. "תספר לי מה חדש, איפה, למה, כמה".
הוא מודה שההפרדה הזאת אינה תמיד נוחה לעיתונאי שיש לו דעות ברורות. ובכל זאת, הוא דורש מעצמו את מה שהוא מצפה לקבל מאחרים: כשהוא צופה בדיווח חדשותי, הוא רוצה לדעת מה קרה, ולא מה הכתב חושב על מה שקרה. אם יש צורך בפרשנות, עליה להיות מוצגת ככזאת.
מאחורי העיסוק האינטנסיבי בפוליטיקה ובתקשורת, אייכלר מגדיר את עצמו כאדם שמכור לעניין עצמו. החדשות הן מבחינתו גם מקצוע וגם תחביב. "אני כל כך מקנא באנשים שאין להם את החיידק הזה, מצד שני גם מרחם", הוא אומר בחיוך. "זה כל העניין שלי בחיים. אקטואליה, חדשות, מה קורה עכשיו, מה קורה מעניין".
אבל כשהוא נשאל על הרגעים המשמעותיים ביותר בקריירה שלו, הוא אינו בוחר בעימות פוליטי או בכותרת בלעדית. הזיכרונות החשובים לו ביותר הם דווקא ראיונות עם אנשים שחייהם התהפכו: הורים שכולים, משפחות המתמודדות עם אובדן ואנשים המבקשים להשמיע את כאבם. הוא מזכיר את אמו של מוישי קליינרמן כדוגמה לאדם שקולו צריך להישמע.
ברגעים האלה, לדבריו, התפקיד החשוב ביותר של המראיין הוא לדעת לשתוק. הוא נזכר במקרים שבהם עורכים ביקשו ממנו להתערב בשיחה, בעוד שהוא העדיף לתת למרואיין להמשיך לדבר. "זה לא המיקרופון שלך", הוא מסביר את תפיסתו. "הבמה הזאת, הבמה שלו. במקרה התמזל מזלי ואני יושב מאחורי המיקרופון".
אייכלר אינו מתעלם מכך שריאיון נינוח יכול לשמש גם כלי להוצאת כותרות. להפך: הוא מסביר כיצד מראיין עשוי ליצור אווירה קלילה, לבנות אמון ואז להציג שאלה קשה שהמרואיין לא ציפה לה. אבל בעיניו, ריאיון טוב אינו נמדד רק בכותרת שהופקה ממנו. לפעמים השיחה הטובה ביותר היא זו שבה המראיין מפנה מקום לאדם שמולו, בלי להפוך את הכאב שלו למופע תקשורתי.
הזהירות הזאת ניכרת גם ביחסו לחשיפת חייו האישיים. אייכלר אינו מרבה לפרסם תמונות של בני משפחתו, ובמיוחד של בנו בן ה־17, הלומד בישיבה. כשהבן היה קטן, הוא מספר, נהג לפרסם תמונות משותפות. ככל שהתבגר, השתנתה גישתו. "אתה לא יכול להעלות אותו כי אתה החלטת להיות פומבי. אתה לא יכול להעלות את המשפחה שלך כי אתה החלטת להיות פומבי", הוא אומר.
מבחינתו, הבחירה להיות אדם מוכר אינה מעניקה לו זכות לחשוף אחרים. בני משפחתו לא בחרו בהכרח באורח החיים הציבורי שלו, ולכן הוא מעדיף להשאיר אותם מחוץ לרשת. הוא מתבדח שהפתרון שלו פשוט: להוציא את הנושא כולו מחוץ לתחום, במקום להתחיל לבקש אישורים על כל תמונה.
אלא שהחשיפה הציבורית מגיעה אל בנו גם בלי תמונות משפחתיות. אייכלר מספר שבחורי ישיבות מאזינים לדבריו באמצעות קווי החדשות הטלפוניים, ולעיתים גם חבריו של בנו שומעים את הראיונות שלו. כשבנו מספר לו ששמע אותו באחד הקווים, אייכלר שמח, אבל מיד מתעניין בשאלה אחרת: האם מישהו העיר לו או פגע בו בגלל הדברים שאביו אמר.
"חשוב לי שלא יעליבו אותו, יפגעו בו בגלל משהו שאמרתי", הוא מבהיר. עד כה, לדבריו, לא שמע מבנו על פגיעה כזאת. הוא גם מאמין שבנו מסכים עם חלק גדול מעמדותיו, אך ברור לו שהאבהות שינתה את הדרך שבה הוא מתבונן בעולם. חברים שאינם הורים, הוא מספר, נוטים לעיתים לראות דברים בשחור ולבן. בעיניו, הבאת ילד לעולם משנה את תפיסת החיים מן היסוד.
לקראת סיום השיחה גולדהבר מציע לו לבחור אדם אחד בעולם לשיחה אישית, בלי מצלמות ובלי רשתות חברתיות. אייכלר מודה שהוא עוקב בהתלהבות אחרי הפרסומים של אילון מאסק, אבל לשיחה בארבע עיניים היה מעדיף את בנימין נתניהו או את דונלד טראמפ. כשגולדהבר מציע לסדר לו פגישה, אייכלר מוסיף מיד את התנאי המתבקש מעיתונאי: "כמובן, עם מכשיר הקלטה קטן".
ואז חוזרת השיחה אל השאלה מה יישאר מדוב אייכלר אם ייעלמו החדשות, האינטרנט והסטטוסים. האיש שמקדיש חלק גדול מחייו למעקב אחר העולם דרך המסך מספר שהוא אוהב נופים, חופים, גני חיות וטיולים, ושדווקא הרשת מונעת ממנו לפעמים לחוות אותם באמת. "אנחנו לא רואים את העולם. היום אנחנו, הכול גוללים", הוא אומר. לדבריו, החשיפה הבלתי פוסקת לתמונות ולסרטונים ממקומות רחוקים יוצרת תחושה שכבר ראה אותם, גם כשמעולם לא ביקר בהם.
לפני סיום הראיון, כשהוא נשאל אם יש משהו שהיה רוצה לומר לאדם קרוב, הוא בוחר דווקא באמו. לא בקשה דרמטית ולא וידוי אישי, אלא תלונה משפחתית קטנה של עיתונאי שמבקש קצת יותר תשומת לב בבית. "לאמא שלי: תתחילי להקשיב לתוכניות שלי, אני מתחנן אלייך. לכתבות", הוא אומר וצוחק. לדבריו, היא כבר רגילה לכך שבנה משדר ומופיע בתקשורת, ולכן אינה מאזינה לרוב הדברים שהוא עושה. "לפעמים זה לטובתי", הוא מוסיף, ומבהיר שגם על העניין הזה הוא אינו מתכוון לפתוח במלחמה.