פרשת חיי שרה נפתחת בפסוק המעורר תמיהה גדולה: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א). האומנם בירך אותו בכל? הרי אברהם עומד בשלב מורכב וכואב בחייו.
זה עתה התנסה בניסיון עקידת יצחק, שרה רעייתו הלכה לעולמה, ובנו יחידו משרה, שכבר הגיע לגיל 37, טרם נשא אישה. אברהם אף מצטער על שלא דאג להשיאו קודם לכן, ואפשר שאילו עשה זאת היה זוכה כבר לראות את תחילת התגשמות ההבטחה האלוקית: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (בראשית יב, ב).
כיצד, אם כן, אפשר לתאר מציאות רוויית ניסיונות, אובדן ודאגה לעתיד במילים "וה' בירך את אברהם בכל"?
התשובה טמונה בתפיסת האמונה של אברהם אבינו. הברכה אינה נמדדת רק במציאות חיצונית נוחה, בהצלחה גלויה או בהיעדר קשיים. אברהם מאמין באמונה שלמה שכל המתרחש עמו בא מאת הקב"ה, וגם הניסיונות הקשים נועדו לרומם אותו ולקרבו אל בוראו. משום כך, אף כאשר המציאות אינה מתנהלת כפי שהיה מבקש, ביטחונו בה' אינו מתערער. הוא יודע שכל ניסיון הוא בבחינת "נס להתנוסס", הזדמנות להתעלות רוחנית.
יסוד זה משתלב בדברי חז"ל במסכת אבות: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (ו, יא), ובדברי הנביא ישעיהו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (מג, ז). אולם דווקא מתוך האמונה המוחלטת בהשגחה האלוקית עולה שאלה יסודית: אם הכול מאת ה', מה מקומה של הפעולה האנושית? מדוע על האדם להתאמץ, לתכנן ולפעול, במקום להמתין לכך שהקב"ה יוליך אותו אל התוצאה הראויה?
פרשת חיי שרה מלמדת כי אין סתירה בין ביטחון בה' לבין חובת ההשתדלות. אברהם, שעמד בניסיון העקידה מתוך אמונה מוחלטת, אינו מסתפק כעת בתפילה לזיווגו של יצחק. הוא פועל. הוא מטיל על עבדו אליעזר שליחות ברורה, משביע אותו ומחייב אותו לפעול למציאת אישה ראויה לבנו. אף שהזיווג מן השמיים, אין בכך כדי לפטור את האדם מחובתו לעשות את המוטל עליו.
יש כאן גם הבחנה מעניינת בין אבות האומה לאימהותיה. האבות נבחרו ישירות על ידי הקב"ה, ואילו בחירת האימהות נעשתה באמצעות מעשה אנושי, בידי האבות או שליחיהם. רבקה אמנו נכנסת אל שושלת האומה בעקבות שליחותו של אליעזר, המשלבת מאמץ מעשי, בחינת מידות ותפילה לסייעתא דשמיא.
אילו היה אברהם מקדים את ההשתדלות למציאת זיווג ליצחק, אפשר שהיה עושה זאת יחד עם שרה אמנו, עוד בטרם הגיע למצב של "זקן בא בימים". אולם גם בשלב המאוחר הזה הוא אינו מוותר על חובת הפעולה. האמונה בהבטחת ה' אינה מחליפה את האחריות האנושית למימושה.
המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל עוסק בהרחבה במתח הזה בספרו "עלי שור". לדבריו, כאשר עם ישראל חי מתוך הכרה בהשגחה הפרטית המלווה אותו בכל צעד, מתעוררת שאלה מעשית: אם פרנסתו של האדם נקבעת בידי שמיים, מדוע עליו לטרוח במלאכה ובמסחר?
כדי לבאר את הדברים הוא מביא את דברי רבי שמעון בן אלעזר במסכת קידושין (פב ע"ב): "מימי לא ראיתי צבי קייץ, ארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער". בעלי החיים אינם מנהלים מסחר ואינם עוסקים במלאכות הפרנסה של האדם, ובכל זאת מזונותיהם מצויים להם. לכאורה, קל וחומר הוא שהאדם, שנברא לשמש את קונו, היה ראוי להתפרנס ללא צער.
אלא שרבי שמעון בן אלעזר משיב: "הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי", ומביא את הפסוק: "עֲוֺנֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיהו ה, כה). בעקבות חטא אדם הראשון נגזרה על האדם חובת העמל: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט).
מכאן נולד המתח המלווה את האדם לאורך חייו. מצד אחד, עליו לעמול לפרנסתו, לתכנן את מעשיו ולפעול בדרכי הטבע. מצד שני, אסור לו לשכוח כי ההצלחה אינה תלויה בכוחו בלבד, וכי הקב"ה הוא הנותן לו כוח לעשות חיל. השאלה איננה אם יש צורך בהשתדלות, אלא מהו שיעורה הראוי.
האם על האדם להקדיש את כל כוחותיו למלאכה, מכוח הציווי "בזעת אפיך תאכל לחם", או שעליו לצמצם את השתדלותו ולהישען על הביטחון בה'? הרי כבר אמרו חז"ל במכילתא: "הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו". וכאשר הוכיח ירמיהו את ישראל על שאינם עוסקים בתורה, והם שאלו מהיכן יתפרנסו אם יניחו את מלאכתם, הראה להם את צנצנת המן ואמר: "רְאוּ דְבַר ה'" (ירמיהו ב, לא). ראו כיצד פרנס הקב"ה את אבותיכם במדבר.
רבנו יונה, בביאורו לפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), מלמד כי בכל פעולה שאדם מבקש לעשות עליו לזכור את ה', לבטוח בו ולקוות להצלחת מעשיו. אין התוצאה נתונה ביד האדם, אך אין פירוש הדבר שעליו להימנע מפעולה. אדרבה, עליו לעשות את חלקו בדרכי הטבע, מתוך הכרה בכך שההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא.
העיקרון הזה אינו מוגבל לחיי היחיד. יש לו משמעות עמוקה גם בחיי האומה. כשם שאדם אינו יכול להמתין לפרנסתו באפס מעשה, כך אין עם ישראל יכול לצפות לגאולה בעודו שקוע בגלות ואינו פועל לשוב לארצו ולבנותה.
רבי יהודה הלוי, בסיום המאמר החמישי בספר הכוזרי, מלמד כי ירושלים לא תיבנה עד שייכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף. אולם הכיסופים אינם רגש בלבד. הם צריכים להניע את האדם ואת האומה לפעולה ממשית, לתיקון המעשים, לעלייה לארץ ולבניינה הגשמי והרוחני. הכיסופים הם הכוח הפנימי שממנו צומחת ההשתדלות.
בפרשת וירא מלמד אותנו אברהם אבינו, באמצעות ניסיון העקידה, שיעור מופלא בביטחון מוחלט בה'. בפרשת חיי שרה הוא מלמד את הצד המשלים של אותה אמונה: רכישת מערת המכפלה ושליחת אליעזר למציאת אישה ליצחק הן פעולות אנושיות מובהקות, הנעשות מתוך ביטחון בהשגחת הבורא.
גם אליעזר עצמו נושא עמו את תפיסת האמונה הזאת. כשהוא מגיע אל הבאר, הוא פונה בתפילה: "ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית כד, יב). הוא מבקש כי הנערה שתציע לו מים ותתנדב להשקות גם את גמליו תהיה האישה המיועדת ליצחק.
המילה "הקרה" אינה מבטאת אמונה במקריות עיוורת. להפך, היא מלמדת על ההכרה שגם מה שנראה בעיני האדם כמקרה הוא חלק מן ההשגחה האלוקית. בניגוד לעמלק, שעליו נאמר "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", ומבטא את תפיסת המקרה המנותקת מן ההשגחה, אליעזר מבקש שהקב"ה יזמן לפניו את האדם הנכון בזמן הנכון.
המלבי"ם מבאר כי מאחר שהקב"ה משגיח על אברהם בהשגחה פרטית מיוחדת, ביקש אליעזר שהדבר יתרחש דווקא באותו יום. בעלי "דעת זקנים מבעלי התוספות" משווים את הזימון הזה לאיל שנזדמן לאברהם בשעת העקידה.
ה"חתם סופר" מוסיף רובד מיוחד להבנת המבחן שבחר אליעזר. מאחר שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק, ועתיד היה להיות סמוך על שולחן בנו, נזקק אברהם לכלה בעלת מידת חסד מופלגת, שלא תהיה עינה צרה בחותנה הזקן. לכן אין אליעזר מבקש רק אישה שתתאים ליצחק, אלא אישה שחסדה יגיע גם אל אברהם עצמו. זהו עומק תפילתו: "וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
אולם מעשה אליעזר מעורר שאלה הלכתית נוספת: האם קביעת סימן מראש, שלפיו יחליט האדם כיצד לפעול, אינה עלולה להיכנס לגדר איסור ניחוש?
התורה מצווה: "לֹא תְנַחֲשׁוּ" (ויקרא יט, כו). בגמרא במסכת חולין (צה ע"ב) נאמר בשם רב: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול - אינו נחש". רש"י מבאר את איסור הניחוש באמצעות דוגמאות של אדם התולה את החלטותיו בסימנים מקריים, כגון פת שנפלה מפיו או צבי שהפסיקו בדרך. הספורנו מסביר כי דרכי הניחוש של עמי כנען היו קשורות לניסיון לברר את העתיד באמצעות כוחות הטומאה, במקום לפנות אל הנבואה ואל רוח הטהרה.
הרמב"ם פוסק בהלכות עבודה זרה כי אסור לאדם לקבוע את מעשיו על פי סימנים מקריים, כגון מי שנמנע מלצאת לדרך מפני שפתו נפלה מפיו. עם זאת, הוא מבחין בין ניחוש אסור לבין סימנים מותרים שאינם משמשים בסיס מחייב להכרעה. הראב"ד חולק על חלק מהגדרותיו, וסובר שיש מקום להתיר גם סימן כדוגמת מעשה אליעזר, כל עוד אין האדם סומך עליו באופן מוחלט.
גם מפרשי התורה נחלקו בהבנת מעשהו של אליעזר. בעלי התוספות מסבירים כי לא היה כאן ניחוש אסור, משום שאליעזר לא הסתמך על הסימן בלבד, אלא ביקש לבחון באמצעותו את מידותיה של הנערה. רש"י מבין את המעשה כניחוש, אך מציין שהדבר אירע קודם מתן תורה. בעל ה"משך חכמה" מציע כי אליעזר כלל לא פעל על פי ניחוש, אלא הציג את הדברים כך בשיחתו עם לבן ובתואל, בהתאם לעולם המושגים שלהם.
בעל ה"תורה תמימה" מבאר שאליעזר לא ניחש, אלא התפלל לה' שיראה לו אות וסימן להצלחת דרכו. הרד"ק מסביר כי סימן שנועד לחזק את לבו של האדם ולעורר את רוחו אינו בגדר ניחוש אסור, ומוסיף שאילו היה במעשה אליעזר או יהונתן איסור, לא היה הקב"ה מסייע בידם ועונה להם כהוגן.
המחלוקת הזאת מתקשרת גם לדברי המדרש על תשובתם של לבן ובתואל: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ). במדרש בראשית רבה מובאות שתי דעות בשאלה מהיכן נודע להם הדבר. לפי רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק, "מהר המוריה יצא", שכן כבר בעת העקידה נודע על הולדת רבקה. לדעת חכמים, ההכרה שמה' יצא הדבר נבעה מסיפורו של אליעזר.
בעל "יפה תואר" מבאר כי לפי הדעה הראשונה, לבן ובתואל לא הסתמכו על סיפורו של אליעזר בלבד, אלא נזכרו בשמועה שהגיעה אליהם מהר המוריה. לפי הדעה השנייה, עצם השתלשלות המאורעות שתיאר אליעזר שכנעה אותם כי יד ההשגחה מכוונת את הדברים.
מכל אלה מתברר שהביטחון בה' אינו מבטל את שיקול הדעת האנושי. אליעזר מתפלל, אך גם בוחן את מידותיה של רבקה. הוא מבקש סייעתא דשמיא, אך אינו מוותר על האחריות שהוטלה עליו. זהו האיזון העדין שבין אמונה למעשה, בין תפילה לבין בחינה זהירה של המציאות.
היסוד הזה עובר מאברהם אל נכדו יעקב אבינו. לקראת פגישתו עם עשו מכין יעקב את עצמו בשלושה נתיבים: דורון, תפילה ומלחמה. הוא מתפלל להצלחתו, אך גם נוקט צעדים מעשיים כדי להתמודד עם הסכנה. וכבר לימדו חז"ל במסכת שבת (לב ע"ב): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס; ואם עושים לו נס - מנכים לו מזכויותיו".
מרן הראי"ה קוק זצ"ל מבאר בספרו "עין אי"ה" כי הביטחון האמיתי בה' אינו מוליד עצלות או פסיביות. להפך, הוא מעניק לאדם את הכוח לפעול בחריצות בדרכי הטבע. ההכרה שהקב"ה מנהיג את העולם אינה סיבה להימנע ממעשה, אלא יסוד המאפשר לאדם לעשות את המוטל עליו מתוך אמונה.
גם במישור הלאומי מוטלת על עם ישראל חובת השתדלות ממשית. במסכת סנהדרין (כ ע"א) נאמר כי שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. אלו אינן מצוות של ציפייה בלבד, אלא משימות המחייבות פעולה. גם העמדת המלך מוטלת על ישראל עצמם, ולא על גורמים זרים.
לא בכדי האריכה התורה כל כך בתיאור שליחותו של אליעזר, ואף חזרה על פרטיה מפיו. חז"ל מלמדים: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר כפולה בתורה, וכמה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" (בראשית רבה ס, ח).
שיחת עבדי האבות מלמדת אותנו כי עבודת ה' אינה מתמצה בלימוד עיוני בלבד. העבד מתבונן ברבו, לומד את דרכיו ומפנים את התנהגותו בחיי המעשה. הוא אינו לומד רק מה נאמר בבית המדרש, אלא גם כיצד נוהגים כאשר נדרשים לקבל החלטות, ליטול אחריות ולפעול בעולם.
בהקשר הזה זכורים לי דבריו של אבי מורי עליו השלום, שסיפר כי במוצאי שבתות בישיבת "קול תורה" היו תלמידים יושבים בביתו של ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך קונשטט זצ"ל, לשיחה ולשמיעת פרקי חזנות. ראש הישיבה היה יושב עמם בלבוש ביתי ובנעלי בית, ואמרה הייתה שגורה בפיו: תלמיד צריך לראות את התנהגות רבו גם כשהוא "בנעלי בית".
זהו עומק דברי חז"ל על מעלת שיחת עבדי האבות. התורה אינה מבקשת ללמד אותנו רק את עקרונות האמונה, אלא גם כיצד הם מתגלים בהתנהלות היום־יומית. אליעזר למד מאברהם לא רק את גודל הביטחון בה', אלא גם את החובה לפעול באחריות ובמסירות למילוי השליחות.
אברהם אבינו מלמד אותנו כי אפשר להאמין בכל הלב שהכול מאת ה', ובאותה שעה לעשות כל מאמץ כדי לקיים את המוטל עלינו. אליעזר יוצא לדרכו כשהוא נושא על כתפיו אחריות כבדה להמשך שושלת הדורות של עם ישראל. הוא אינו יודע מראש כיצד תסתיים שליחותו, אך הוא פועל, מתפלל ומבקש את עזרת ה'.
לא במקרה מופיע טעם השלשלת מעל המילה "וַיֹּאמַר" בתפילתו של אליעזר. אפשר לראות בו ביטוי לכובד הרגע ולגודל האחריות המוטלת עליו: מציאת האישה הראויה ליצחק, שממנה עתידה להימשך שלשלת הדורות של האומה. דווקא ברגע הזה נפגשים הביטחון המוחלט בהשגחת הבורא וההשתדלות האנושית הנדרשת כדי למלא את השליחות.