"יום הבחירות היה תזמון מושלם, אם היו יודעים להכניס יחידות סמויות לאיסוף ראיות, אבל לא עשו את זה ולכן קל כל כך להגיד שאין ראיות".
את הביקורת החריפה הזאת מותח משה פוזיילוב, לשעבר בכיר בשב"כ וכיום עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי, בשיחה עם ערוץ 7 על הטיפול בחשדות להתערבות בתהליך הבחירות ועל ההחלטה שלא לאשר בשלב זה את החקירה. לדבריו, הכישלון המרכזי אינו נעוץ דווקא בהחלטת הייעוץ המשפטי, אלא בכך שהגורמים המקצועיים בשירות לא פעלו בזמן כדי לבסס תשתית ראייתית שתאפשר חקירה.
פוזיילוב סבור כי אילו נערכו גורמי הביטחון מבעוד מועד, ניתן היה לאסוף ראיות בזמן אמת ולהעמיד בפני מקבלי ההחלטות תמונה מבוססת יותר. "המחדל מתחיל עוד קודם", הוא אומר. "מדובר בתשתית עמוקה ורחבה על מרחבים גדולים כל כך, איך כל מי שאמור היה לסכל זאת מבעוד מועד, לא ראה את כל זה ולא פעל שבועיים לפני? זה לא מספיק לראות ולחשוד. היה צורך באיסוף ראיות. היה צריך לגייס את המשטרה לכך".
לדבריו, ניסיון לפתוח בחקירה נגד חבר כנסת לאחר מעשה, בלי שנאספה מראש תשתית ראייתית מספקת, עלול להסתיים ללא תוצאה ואף להחריף את המתיחות הציבורית. "אי אפשר עכשיו לנסות לסבך חבר כנסת בחקירה כדי לאסוף ראיות. הוא ישמור על זכות השתיקה וכלום לא יקרה", הוא מעריך, ומוסיף כי חקירה כזאת עלולה לעורר טענות שלפיהן רשויות המדינה פוגעות בבחירתו של ציבור שלם.
כדי להסביר את המורכבות שבפתיחת חקירה נגד אדם בעל מעמד ציבורי, חוזר פוזיילוב לאירוע שהתרחש בתקופת שירותו בשב"כ, סביב השנים 2010-2012. לדבריו, באותה תקופה הצטבר בשירות מידע מודיעיני על חשד לריגול לטובת חיזבאללה מצד אמיר מחול, שאותו הוא מתאר כעיתונאי מוכר ובעל מעמד של משקיף באו"ם. המידע, לטענתו, הושג באמצעים מודיעיניים מיוחדים שלא ניתן היה לחשוף בבית המשפט בלי לפגוע ביכולות השירות.
"היו לנו הוכחות מודיעיניות, כלומר ראיות שלא ניתן להציג לבית משפט כי הן הושגו בכלים מיוחדים של השירות", מספר פוזיילוב. לדבריו, המידע הצביע על כך שמחול העביר לחיזבאללה מיקומים של יעדים בישראל, ובהם מיקומו של מטה השב"כ בצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה, כדי לאפשר לארגון לטווח אותם בירי טילים.
המטה המדובר היה מקום עבודתו של פוזיילוב עצמו. הוא מספר כי עם כניסתו לתפקיד ביקש להכיר את עשרת היריבים המרכזיים שעליהם נדרש לפקח, וכך נחשף למידע על מחול. "ראיתי את הבחור הזה שיש הוכחות ברורות לכך שהוא מרגל. שאלתי למה לא חוקרים אותו, ואמרו לי שהראיות הוצגו בכלים שלא ניתן להציג בבית משפט כדי שלא לחשוף יכולות, ובנוסף, זה גם דורש אישורים לא פשוטים כי הוא עיתונאי ובעל מעמד של משקיף באו"ם".
לדברי פוזיילוב, שינוי בעמדת הפיקוד הוא שהוביל לבסוף לקידום החקירה. "לשמחתי התחלף ראש מרחב לאדם לוחמני מאוד שראה את האירוע והורה על חקירה", הוא מספר. אלא שגם לאחר קבלת ההחלטה נדרשו אישורים נוספים, ובהם אישורי הייעוץ המשפטי של המרחב, הייעוץ המשפטי של השב"כ וראש השירות עצמו.
פוזיילוב מדגיש כי המקרה ההוא והחשדות הנוכחיים אינם זהים, אך לדבריו קיימת ביניהם חפיפה בכל הנוגע לקשיים המשפטיים והארגוניים המלווים חקירות רגישות. בעוד שחשד סביר לביצוע עבירה בידי אדם מן השורה מאפשר לשוטר לנקוט פעולות חקירה מסוימות בהתאם לסמכויותיו, חקירת בעלי מעמד מיוחד מחייבת לעיתים שרשרת אישורים נוספת.
"כשחושדים שנבחר ציבור עבר עבירה לא מספיק להגיש כתב אישום או לפתוח בחקירה או לעכב אותו, גם אם יש יסוד סביר לחשדות, כי נדרש אישור של היועץ המשפטי לממשלה", אומר פוזיילוב. לדבריו, הדרישה לאישור אינה נוגעת רק לחקירת ראש ממשלה, אלא גם לחקירת חברי כנסת.
באשר למקרה הנוכחי, פוזיילוב מבהיר כי הערכתו מבוססת על התרשמותו ולא על הצגת הראיות עצמן. "במקרה הנוכחי, לתחושתי יש ראיות מודיעיניות שמבססות חשד סביר", הוא אומר, אך מעריך כי זהותם של המעורבים האפשריים והחשש מהשלכות ציבוריות משפיעים על בחינת הבקשה לפתוח בחקירה.
לדבריו, כאשר החשדות נוגעים לחברי כנסת ערבים, עשויה להתעורר גם שאלת ההשלכות על היחסים בין יהודים לערבים בישראל. פוזיילוב מעריך כי היועצת המשפטית לממשלה מבקשת לבחון בזהירות מיוחדת את משקל הראיות ואת ההצדקה לפתיחה בחקירה. הוא מציין כי יש להביא בחשבון גם את העובדה שמדובר בהישג פוליטי של הסיעות הערביות, וכי ערעור עליו עלול לעורר תגובה ציבורית רחבה.
"כעת צריך לשקול אם יש מספיק ראיות שאיתן יקוב הדין את ההר, או שמדובר בכמה קלפיות בודדות או במועמד מסוים ואז ניתן להשלים חקירה", הוא אומר. להערכתו, אם אכן קיימות ראיות מודיעיניות, ייתכן שהן אינן בעלות משקל מספק כדי לקבל את האישור המשפטי הדרוש לפתיחת החקירה.
פוזיילוב מסביר כי בהיעדר אישור של היועצת המשפטית לממשלה, גם גורמי החקירה בשב"כ ובמשטרה אינם יכולים להתקדם במהלך שהוא מתאר. לדבריו, חקירה מסוג זה מחייבת שילוב כוחות בין שני הגופים, לצד מעורבות של הגורמים המשפטיים המוסמכים.
במהלך השיחה הועלתה בפניו השאלה כיצד אפשר להשלים עם מצב שבו חשש מסערה ציבורית עשוי לעכב בירור חשדות הנוגעים לליבת ההליך הדמוקרטי. כדוגמה לחשיבותו של כל קול הוזכרו 1,400 הקולות שהיו חסרים בעבר לנפתלי בנט, והאפשרות ששינוי במספר קולות קטן יחסית עשוי להשפיע על המערכת הפוליטית כולה.
"זו שאלה כואבת", השיב פוזיילוב, אך שב והפנה את עיקר הביקורת לשלב שקדם להחלטה המשפטית. לדבריו, גורמי המודיעין היו צריכים לזהות את החשדות, להיערך עם המשטרה ולבנות תוכנית לאיסוף ראיות במועד שבו ניתן היה לתעד את המעשים הנטענים. "זה לא מספיק לראות ולחשוד", הדגיש. "היה צורך באיסוף ראיות".
מבחינתו, יום הבחירות עצמו היה נקודת הזמן שבה ניתן היה לפעול באופן אפקטיבי. הוא סבור כי הפעלת יחידות סמויות לאיסוף ראיות בזמן אמת הייתה עשויה לשנות את התמונה ולהעמיד את גורמי החקירה במצב טוב יותר. "כאן פספסנו", הוא אומר, ומדגיש כי לאחר שההזדמנות חלפה קשה יותר לבסס את החשדות באמצעות חקירה גלויה.
כשנשאל אם הכישלון נובע מכך שראש השב"כ לא צמח מתוך השירות, דחה פוזיילוב את הניסיון לתלות בכך את האחריות. לדבריו, היו גם ראשי שב"כ מוצלחים שלא גדלו בארגון, ולכן השאלה החשובה אינה מסלול הקריירה של העומד בראשו, אלא תפקודם של בעלי המקצוע האמונים על זיהוי האיומים ועל הצגת תוכניות פעולה.
פוזיילוב מטיל את האחריות על המומחים בשירות, ובמיוחד על הגורמים העוסקים בזירה הערבית בישראל. לשיטתו, הם היו אמורים להתריע מראש, להציג תמונת מודיעין מסודרת ולהוביל מהלך לאיסוף ראיות עוד לפני שהתעורר הצורך באישור לחקירה רגישה.
"יש לראש השב"כ מומחים. אני סבור שהמומחים, ובראשם ראש האגף שמטפל בערביי ישראל, נכשלו כישלון חרוץ", הוא אומר. "זו הייתה העבודה שלו לבצע איסוף ראייתי, לבנות תשתית מודיעינית ולהניח אותם ביום הבחירות ולא אחרי. בעיניי זה הכישלון הגדול".