חידוש ההתיישבות היהודית ביריחו בידי שמונה משפחות, במסגרת פעילות תנועת נחלה בהובלת דניאלה וייס, מעלה מחדש שאלה הלכתית עתיקה: האם מותר לבנות ולהתיישב בעיר שעליה הטיל יהושע בן נון קללה מפורשת?
המדריך והחוקר ישראל שפירא התייחס לסוגיה בסרטון שפרסם, והציג שורה של פסיקות ונימוקים הלכתיים של גדולי ישראל, שנדרשו לשאלה כבר במאה ה־19, כאשר יהודים מירושלים ביקשו לרכוש את אדמות יריחו ולהקים בה מושבה יהודית.
"הרי יהושע קילל את מי שיבנה את יריחו, והקללה התקיימה ביחיאל בית האלי", הזכיר שפירא. "תדעו שבדיוק בשאלה הזאת דנו כבר במאה ה־19".
לדבריו, אחד הראשונים שעסקו בסוגיה היה הגאון רבי יוסף שוורץ, בעל הספר 'תבואות הארץ', שהבחין בין בניית חומות העיר לבין הקמת בתי מגורים בתוכה. "יהושע קילל רק את מי שבונה את החומה. בתים מותר לבנות", הסביר שפירא את עמדתו.
אלא שהשאלה הפכה ממחלוקת עיונית לסוגיה מעשית בשנת תרל"ב (1872), כאשר השלטון העות'מאני העמיד למכירה קרקעות באזור יריחו. קבוצת יהודים מירושלים, ובהם יואל משה סלומון ויהושע ילין, התארגנה לרכישת האדמות ולהקמת מושבה יהודית חדשה. למושבה כבר נבחר שם: פתח תקווה. "כן, כן, פתח תקווה שלנו הייתה אמורה לקום ביריחו", סיפר שפירא.
בין המתעניינים ביוזמה היה הגביר רבי לייב קושמירק מפולין, שפנה לרבי חיים אלעזר וקס, רבה של קאליש ובעל הספר 'נפש חיה', כדי לברר אם מותר מבחינה הלכתית להקים יישוב יהודי ביריחו. השאלה הובאה גם בפני רבי מאיר אויערבך, בעל 'אמרי בינה', שהציג נימוק להיתר.
לפי ההסבר שהביא שפירא, על יסוד דברי התוספות והירושלמי, מרגע שיריחו כבר נבנתה מחדש, מותר לשבת בה. יתרה מכך, בתקופת בית שני התקיימה במקום עיר יהודית גדולה, עובדה המלמדת כי יהודים התגוררו ביריחו גם לאחר חורבנה הראשון.
גם רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח', נדרש לסוגיה ודייק בלשון הפסוק: "ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו". לפי ביאורו שהציג שפירא, הקללה מכוונת לאדם יחיד ולא לציבור המבקש לבנות את העיר.
נימוק נוסף הובא בשם רבי שמעון פולק, שסבר כי קללת יהושע חלה רק על האדם הראשון שבנה את יריחו לאחר חורבנה, ולא על מי שבא אחריו. לדבריו, בכך ניתן להסביר גם מדוע הרמב"ם לא פסק את האיסור להלכה.
אחד הרבנים הבולטים שעסקו בנושא היה רבי חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין. גם הוא התיר, לפי הדברים שהביא שפירא, להתיישב ביריחו ולבנות בה בתים, אך הוסיף הסתייגות מעניינת: אין לקרוא ליישוב החדש בשם "יריחו".
למרות ההיתרים ההלכתיים וההכנות לרכישת הקרקעות, היוזמה לא יצאה לפועל. לדברי שפירא, הסולטן העות'מאני סירב למכור את אדמות יריחו לנתינים זרים, ולבסוף רכש אותן בעצמו. אנשי ההתיישבות נאלצו לחפש מקום אחר להקמת המושבה, ובשנת תרל"ח (1878) נוסדה פתח תקווה במיקומה המוכר כיום.
שפירא התייחס לתפנית ההיסטורית בהומור: "ואז רבני ירושלים הלכו לפתח תקווה, ומאז יש שם פקקים עד היום הזה".
כעת, יותר מ־150 שנה לאחר הניסיון הראשון להקים מושבה יהודית ביריחו, רואה שפירא בחידוש ההתיישבות בעיר סגירת מעגל היסטורית. "היום המעגל נסגר, כששמונה משפחות יהודיות חידשו את היישוב היהודי העתיק ביריחו", סיכם.