במשך שנתיים עבדה טליה הלפרין כמעט ללא הפסקה. היא עזבה משרה ניהולית יציבה כדי להקים עסק עצמאי, השקיעה שעות ארוכות בשיווק, ניסתה להגדיל את ההכנסות ונשאה על כתפיה את האחריות להצלחת המיזם.
אבל ככל שהתאמצה יותר, כך הרגישה שהיא מתרחקת מהחיים שרצתה לעצמה. בסופו של דבר הגיעה לנקודה שבה לא הייתה מסוגלת להמשיך. במשך שלושה שבועות, היא מספרת, מצאה את עצמה על הספה, מותשת וחסרת רצון לחזור לעבודה.
"אני הייתי צריכה להתמוטט בשביל שיהיה את השיפט הזה", היא אומרת בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7. "החזקתי שנתיים, עשיתי פעולות אינסופיות, עבדתי שעות על גבי שעות, בוקר, צהריים ולילה". לדבריה, באותה תקופה הרגישה שהיא אחראית לכל פרט בעסק ושאם תפסיק לפעול, הכול ייעצר. "באמת קרסתי. שלושה שבועות שקרסתי על הספה, שפשוט עצרתי את הכול ואמרתי: אני ככה לא יכולה להמשיך".
הלפרין, אם לשבעה, מלווה כיום נשים עצמאיות, מפיקה כנסים ומפתחת כלים שנועדו לסייע להן לבנות עסקים המתאימים לחייהן. אבל הדרך שלה לעולם העצמאות החלה דווקא במקום שנראה בטוח ומסודר. במשך עשרים שנה עבדה כשכירה, בעיקר בתחומי המכירות והשיווק, ובשלב מסוים ניהלה מוקד מכירות. היא נהנתה מהיציבות הכלכלית, מהתפקיד הניהולי ומהמעמד המקצועי, אך הרגישה שיש לה יכולות נוספות שאינן באות לידי ביטוי.
באופן מפתיע, דווקא תחום המכירות, שבו הצליחה לאורך השנים, עורר בה קושי אישי. כבעלת תשובה, היא מספרת, התקשתה להשלים עם התדמית השלילית שייחסה לאנשי מכירות. כאשר החמיאו לה על כישוריה בתחום, היא לא תמיד ראתה בכך מחמאה.
"כל הזמן התעסקתי במכירות ושיווק, לא משנה כמה ניסיתי לברוח מזה", היא נזכרת. "בתור בעלת תשובה עם ערכים, סל של ערכים, ואני תופסת את עצמי כבן אדם טוב, כל פעם שהיו אומרים לי, טליה, את אשת מכירות מעולה, הייתי נעלבת". לדבריה, היא קישרה בין מכירות לבין מניפולציות ולחץ על לקוחות, ולא רצתה לזהות את עצמה עם התכונות האלה.
המפנה התרחש כאשר ניהלה מוקד מכירות שבו עבדו נשים דתיות. היא זיהתה אצלן את אותו קונפליקט שהעסיק אותה: כיצד אפשר לעסוק במכירות בלי להרגיש שהעבודה מתנגשת עם הערכים האישיים. מתוך הניסיון להסביר להן את הגישה שלה, הבינה מה אפשר לה להצליח בתחום לאורך השנים.
"הבנתי שאני אשת מכירות ממש טובה כי אני פשוט לא מוכרת", היא אומרת. "אף פעם לא ניגשתי למכירה לדבר עם מישהי כדי לקחת ממנה כסף". לדבריה, היא התייחסה לשיחה עם לקוחה כאל הזדמנות לברר אם השירות שהיא מציעה אכן מתאים לצרכיה, ולעיתים אף להפנות אותה לגורם אחר.
הגישה הזאת הפכה בהמשך לאחד היסודות של עבודתה עם עצמאיות. במקום לראות בשיווק פעולה שמטרתה לשכנע בכל מחיר, היא מבקשת מנשים להתייחס אליו כאל אפשרות להציג את הידע ואת הכלים שלהן בפני מי שעשויות להיעזר בהם.
אלא שלמרות ההצלחה המקצועית, בגיל 38 החלה הלפרין להרגיש שהמסגרת שבה עבדה כבר אינה מתאימה לה. היא למדה במהלך השנים רפואה סינית, בריאות טבעית ומשחק, אהבה לכתוב ולהדריך, אך המשיכה לעבוד בתחום המכירות. דווקא חופשת הלידה לאחר לידת ילדה השישי העניקה לה הזדמנות לבחון מחדש את דרכה.
הלפרין מספרת כי בתחילת חופשת הלידה החליטה להתנתק לחלוטין מהעבודה. היא עזבה את קבוצת הוואטסאפ של המשרד והתכוונה להקדיש את שלושת החודשים למנוחה ולטיפול בתינוק. אלא שכעבור זמן קצר החלה לחפש תחומי לימוד ועיסוק חדשים.
"פתאום גיליתי שטליה היא הרבה יותר ממנהלת מוקד", היא מספרת. "היא אוהבת משחק, היא אוהבת לכתוב, אוהבת לדבר עם נשים, אוהבת להעביר הדרכות. פתאום גיליתי שאני עולם הרבה יותר רחב ממה שחשבתי". ככל שהתעמקה בתחומים האלה, כך התקשתה לדמיין את חזרתה לתפקיד הקודם.
ההחלטה להתפטר לא הייתה פשוטה. המשרה הייתה קרובה לביתה, השכר היה טוב והיא נהנתה מביטחון תעסוקתי ומהשפעה מקצועית. נוסף על כך, היא הייתה אם למשפחה גדולה, ללא ניסיון קודם בניהול עסק עצמאי. למרות החששות, החליטה לצאת לדרך חדשה.
"על פניו, בגדר ההיגיון, לא עושים דבר כזה", היא אומרת. "אבל התחושה הפנימית, התשוקה הזאת לעשות משהו אחר, פשוט לא הרפתה". בסופו של דבר התפטרה והחלה לפתח פעילות עצמאית בתחום המכירות והליווי העסקי.
בתחילת הדרך, היא מספרת, התמודדה עם לחץ כלכלי משמעותי. בעלה משלב לימוד תורה עם עבודה עצמאית, ובתקופה שבה הייתה שכירה המשכורת שלה הייתה מקור ההכנסה היציב בבית. המעבר לעצמאות חייב את המשפחה להתמודד עם חוסר ודאות, בזמן שההוצאות השוטפות המשיכו להגיע.
"זה שאני יצאתי לעצמאות לא ממש עניין את המשכנתה, את החשמל, את הארנונה", היא אומרת. לדבריה, לצד האחריות להביא הכנסה הביתה, התעוררו בה גם רגשות אשם על הזמן שהקדישה לעבודה במקום לילדים.
העובדה שהמשרד שלה היה בתוך הבית רק החריפה את התחושה. כשהייתה עסוקה בעסק, הרגישה שהיא מזניחה את המשפחה. כשהקדישה זמן לילדים, חשבה על המשימות שלא הספיקה לבצע. היא מתארת תקופה שבה לא הצליחה ליהנות באמת מאף אחד משני העולמות.
"הייתי עוברת מחדר לחדר ומחליפה רגשות אשם", היא מספרת. "אני בסלון, אני ברגשות אשם על העסק. אני בעסק, אני ברגשות אשם שאני לא בסלון". לדבריה, התחושה הזאת ליוותה אותה במשך תקופה ארוכה, עד שהחליטה לבחון מחדש את הציפיות שלה מעצמה.
הלפרין מספרת כי ערכה עם עצמה מעין שיחת עבודה. היא ניסתה להבין מדוע כאשר הייתה שכירה קיבלה כמובן מאליו את השעות שהקדישה לעבודה, ואילו כבעלת עסק הרגישה צורך להצדיק כל שעה שאינה מוקדשת לבית.
"הרי כשהיית בעלת משרה שכירה ודפקת כרטיס שם, היו לך רגשות אשם כשאת לא בבית?", היא מתארת את השאלות שהפנתה לעצמה. "היה לך ברור שאת מפרנסת כדי להכניס כסף לבית". לדבריה, ההבנה שגם העסק העצמאי נועד לתרום למשפחה, כלכלית ואישית, סייעה לה להפחית את תחושת האשמה.
היא החלה לראות גם את ההשפעה של בחירותיה על ילדיה, ובעיקר על בנותיה. מבחינתה, כאשר הן רואות את אמן משקיעה בעצמה, מתפתחת מקצועית ועוסקת בתחומים שהיא אוהבת, הן מקבלות דוגמה אישית לחשיבות של מימוש עצמי.
"כשהבנות שלי רואות אמא מאושרת, עפה על עצמה, ברמות על, בכנסים, בנסיעות, מתייחסת לעצמה, מה הן לומדות? להתייחס לעצמן", היא אומרת. "הן מבינות שהשמחה שלי לא תלויה בגורמים חיצוניים, היא תלויה בי. אני אחראית על השמחה שלי".
הלפרין מדגישה כי מבחינתה, השקעה בעצמה אינה עומדת בסתירה לאחריות המשפחתית. להפך, היא סבורה שכאשר אם מצליחה למצוא מקום גם לצרכיה האישיים, הדבר משפיע על האווירה בבית. "אישה שמשקיעה בעצמה, היא משקיעה בבית", היא אומרת.
עם זאת, התובנות האלה לא מנעו ממנה להישאב בהמשך לעבודה אינטנסיבית. לדבריה, בתחילת דרכה כעצמאית ניסתה לפעול לפי עצות שקיבלה מאנשי מקצוע ומבעלי עסקים אחרים. היא השקיעה כספים בשיטות שיווק ובמהלכים שלא התאימו לה, והרגישה שהיא מנסה להצליח לפי נוסחה שמישהו אחר קבע.
"כשיצאתי לדרך הייתי מאוד תמימה, וכל מה שאמרו לי עשיתי, וכלום לא עבד, והוצאתי המון כספים על זה", היא מספרת. רק בדיעבד הבינה, לדבריה, שהבעיה לא הייתה בהכרח במידת ההשקעה, אלא בחוסר ההתאמה בין השיטות שניסתה ליישם לבין האופי והיכולות שלה.
הניסיון הזה שינה גם את הדרך שבה היא מלווה כיום נשים עצמאיות. היא מבקשת מהן לבחון מה הן אוהבות לעשות, אילו פעולות מעניקות להן תחושת משמעות ואיזה סוג של עסק יאפשר להן לחיות בהתאם לערכים שלהן.
אחת הדוגמאות שהיא מביאה היא ערכת קלפים שפיתחה. בתחילה נהגה לשלוח בקבוצת הוואטסאפ שלה קלף יומי עם מסר מעודד. היא עיצבה את הקלפים בעצמה, מתוך אהבתה לכתיבה ולעיצוב בתוכנת קנבה, ולא תכננה להפוך אותם למוצר. בהמשך, בעקבות התגובות שקיבלה, התפתח הרעיון לערכה ממשית.
מבחינתה, זו דוגמה לפעילות שיווקית שצמחה מתוך הנאה ורצון לתת ערך לאחרות, ולא מתוך ניסיון לפעול לפי שיטה חיצונית. "אני אוהבת להשפיע, אני אוהבת לעזור, אני אוהבת לראות אישה מחייכת, אני אוהבת לראות אישה עם כוחות", היא אומרת.
הלפרין סבורה שאחד החסמים המרכזיים של נשים המבקשות לפתוח עסק הוא הפחד מתגובת הסביבה. שאלות כמו מה יגידו עליהן, האם הן מספיק מקצועיות והאם יש להן זכות להציג את עצמן כמומחיות, עלולות למנוע מהן לצאת לדרך.
לדבריה, גם לאחר פתיחת העסק נוצר לעיתים לחץ לעמוד במדדי הצלחה שאינם מתאימים לחיים האישיים. היא מבקרת את התפיסה שלפיה גובה ההכנסה הוא המדד היחיד להצלחה, ומציעה לבחון גם את המחיר שמשלמים בדרך אליה.
"אם אני מכניסה מאה אלף שקל, אבל העסק שואב ממני ימים ולילות של סטרס, של דאגות, של החזקה, של אחריות, זה שווה את זה?", היא שואלת. "אם אני מרוויחה חמישים אלף שקל, אבל יש לי שקט ושלווה, והמערכת עובדת ואני יכולה גם לנוח צהריים ולקחת חופש עם הילדים, זה נחשב הצלחה? חד־משמעית".
הסכומים שהיא מציגה נועדו להמחיש את ההבדל בין הצלחה כלכלית לבין איכות חיים. מבחינתה, אין נוסחה אחת שמתאימה לכל אישה, וכל עצמאית צריכה להגדיר לעצמה את היחס הרצוי בין הכנסה, זמן פנוי, אחריות משפחתית וסיפוק מקצועי.
הנושא הזה קיבל משמעות נוספת בתקופת המלחמה. הלפרין מספרת כי פגשה נשים עצמאיות שנאלצו להתמודד עם גיוס ממושך של בני זוגן, עם אחריות מוגברת בבית ועם קושי להמשיך להפעיל את העסק בתנאים שנוצרו.
לדבריה, לאחר פרוץ המלחמה יזמה כנס לעצמאיות בשם "ניצחון לעצמאיות", מתוך רצון לחזק נשים שהתמודדו עם חוסר ודאות ועם עומס אישי וכלכלי. היא מתארת את התקופה ככזו שטלטלה משפחות רבות והעמידה נשים עצמאיות בפני אתגרים מיוחדים.
עם זאת, היא מספרת כי עבור חלק מהנשים דווקא העסק היה מקור של יציבות נפשית. כדוגמה היא מביאה חברה שבעלה שירת תקופה ממושכת בעזה, והעיסוק בעסק אפשר לה להתנתק לזמן מה מהדאגות ולהתמקד בתחום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולהשפיע.
"יש לי חברה שבעלה היה שלוש שנים ברציפות בעזה, ודווקא העסק וההתמקדות בעסק היו איזשהו סוג של אוויר לנשימה בשבילה", היא מספרת. "זה היה המקום שהיא יכלה להתאוורר בו וקצת לעשות משהו שהוא לא קשור לא לבית ולא לדאגות של הבעל".
מתוך הניסיון שלה ומתוך המפגש עם נשים אחרות, הלפרין מציעה לעצמאיות שלושה עקרונות מרכזיים: התבוננות במחשבות ובאמונות שמנחות אותן, הקשבה לרגשות ולתחושת הסיפוק שלהן, ורק לאחר מכן בחירה בפעולות המעשיות המתאימות להן.
היא מדגישה כי כאשר אישה מרגישה שהעסק גורם לה סבל מתמשך, אין טעם להתעלם מהתחושה ולהמשיך לפעול באותה דרך. לדבריה, דווקא ההסכמה להודות שמשהו אינו עובד הייתה נקודת המפנה האישית שלה.
"ברגע שהסכמתי להגיד לא טוב לי, אז הכול התחיל להשתנות", היא אומרת. "השלב הראשון הוא באמת רגע שנייה להסכים לעצור, לעשות שיחה עוד פעם עם עצמי, להזמין את עצמי לחדר, להגיד: טליה, למה לא טוב לך? בואי נודה רגע על האמת. לא טוב לך. למה? מה אפשר לעשות אחרת?".
הלפרין ממשיכה כיום ללוות נשים עצמאיות, להפיק כנסים ולשלב בעבודתה תחומים נוספים שהיא אוהבת, ובהם כתיבה, עיצוב ומשחק. היא מספרת כי היא מנחה אחת לחודש במה פתוחה בבית ספר למשחק בצפת, פעילות שמאפשרת לה להביא לידי ביטוי צד נוסף באישיותה.
"אין נוסחה אחת להצלחה", היא אומרת. "כל אחת יש לה את הנוסחה האישית שלה שהיא צריכה לברר אותה".