כששואלים את תהל שרה בראומן מה היא עושה בחיים, התשובה שלה לא תמיד מתיישבת עם הציפיות של הסביבה. היא מנחת קבוצות נשים, עוסקת בליווי ובהדרכה, אבל לפני הכול מגדירה את עצמה כאמא.
היא בחרה להקדיש את עיקר זמנה לבית ולגידול ילדיה, ומסרבת לקבל את התפיסה שלפיה אישה שנשארת בבית מוותרת על הגשמה עצמית. מבחינתה, דווקא שם, בתוך שגרת ההורות והמפגש היומיומי עם הילדים, מתרחשת העבודה האישית המשמעותית ביותר.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 מספרת בראומן על הדרך שהובילה אותה לבחירה הזאת: ילדות בבית דתי, התרחקות מהמסגרת בגיל ההתבגרות, חיפוש רוחני שנמשך שנים, נישואים שהסתיימו בגירושים והקמת משפחה חדשה. כיום היא אם לחמישה ילדים, נמצאת בהיריון שישי ומדברת בפתיחות על האתגרים של אימהות, זוגיות בפרק ב' והצורך למצוא משמעות גם במקומות שהחברה אינה ממהרת להעניק להם הכרה.
"הרבה חושבים שלהיות בבית זה קל, שנשים שבוחרות להיות עקרות בית זו פריבילגיה", היא אומרת. "אז התחתנת כנראה עם מישהו שיכול לאפשר לך את זה, ואת בחרת בקלות. אבל זה לא קל". לדבריה, הקושי המרכזי אינו מסתכם בכביסות, בבישולים או במטלות הבית, אלא בדרישה להיות זמינה רגשית לילדים, להתמודד עם הצרכים השונים שלהם ובו בזמן לא לאבד את הקשר עם עצמה.
בראומן מתארת את הבית כמקום שבו אין אפשרות להתרחק לאורך זמן מהקשיים האישיים. "אני מדברת על המפגש שלך עם עצמך, בלהיות בבית כל שעות היום. להיות עבור כל הזמן, ובתוך זה גם עבור עצמך, ולא לפסוח", היא מסבירה. "להיות אמא זה 24/7". לדבריה, כל אחד מחמשת ילדיה מציב בפניה אתגר אחר, ולעיתים דווקא הקשיים הקטנים של שגרת הבוקר מלמדים אותה על עצמה יותר מכל תהליך אחר.
כדי להסביר זאת היא משתפת בשיחה שהייתה לה עם בן זוגה, יוסף, על אחד מילדיה. הוא העיר לה כי נראה שדווקא מול הילד הזה קשה לה יותר לגלות סבלנות ולהתאים את עצמה לצרכיו. "אמרתי לו, נכון, הוא באמת הכי דומה לי. והוא הכי מאתגר אותי", היא מספרת. לדבריה, היא זיהתה שבתגובותיה כלפיו משתקפים דברים שהיא עצמה מתקשה להעניק לעצמה.
ההתבוננות הזאת באימהות קשורה גם למסע האישי שעברה עוד לפני שהקימה משפחה. בראומן גדלה בבית דתי, אך בסביבות גיל 16 החלה להתרחק מהמסגרת שבה התחנכה. היא מקפידה להבהיר שלא מדובר היה בניתוק מוחלט מאורח החיים הדתי: לדבריה, המשיכה לשמור שבת ולא נסעה בשבת גם בתקופה שבה בחנה מחדש את אמונותיה ואת דרכה.
"אני לא יכולה להגיד שמרדתי, לא הייתי טיפוס מורד", היא מספרת. "הייתי מאוד סקרנית לדעת אם מה שמספרים לי הוא נכון". לדבריה, הקושי המרכזי שלה היה הפער בין האופן שבו חוותה את האמונה באופן אישי לבין הדרך שבה הוצגה בפניה במסגרת החינוכית והדתית שהכירה.
בראומן מספרת כי כבר בילדותה הרגישה קשר אישי עם הקב"ה, אך התקשתה להזדהות עם הדגש שניתן, לתחושתה, למידת הדין וליראת העונש. היא חיפשה תפיסה רוחנית שתאפשר לה להרגיש קרבה, רוך ורחמים, ולא רק מחויבות הנובעת מפחד.
"אני מרגישה אותו בחדרי חדרים ובלילה וברגעים מסוימים כדמות כזאת, משהו יותר רך", היא מתארת. "אבל אני מרגישה שנורא מפחידים אותי לגביו ומנסים להלביש עליו איזושהי מידת הדין, ולא מידת הרחמים". לדבריה, דווקא ההתרחקות מהמסגרת אפשרה לה לבחון את האמונה באופן עצמאי ולחפש תשובות לשאלות שהעסיקו אותה.
החיפוש נמשך כמה שנים. בסביבות גיל 19 החלה להתקרב מחדש לעולם הדתי, אך גם אז התקשתה למצוא את מקומה. היא מספרת כי חזרה לשמוע רבנים שהדגישו את אותם היבטים שהרחיקו אותה בעבר, והרגישה שהיא שבה אל המקום המוכר מבלי למצוא בו את התשובות שחיפשה.
המפנה הגיע כאשר נחשפה ללימודי חסידות וקבלה. לדבריה, דווקא העיסוק ברבדים הפנימיים של התורה אפשר לה להמשיך לשאול שאלות ולהעמיק, במקום להסתפק בתשובות שלא סיפקו אותה. "אני מטבעי מאוד מאוד חוקרת ומעמיקה, נוברת בשאלות. אני לא מסתפקת בתשובה שטחית", היא אומרת. "שם באמת מצאתי גם מקום לא להפסיק לשאול, כי חסידות וקבלה, את נכנסת ונכנסת ונכנסת, ולכל דבר יש עוד רובד ולכל מהות יש עוד פנימיות".
עם השנים החלה לקשור בין הלימוד הרוחני לבין עיסוקה בנשים ובאימהות. בראומן מספרת כי לפני שהיא מנחה מעגל נשים בנושא מסוים, היא משתדלת לעבור בעצמה תהליך של לימוד והתבוננות. מתוך ההתנסות האישית היא בונה את התכנים שהיא מעבירה לאחרות.
אחד הרעיונות המרכזיים שהיא עוסקת בהם הוא הקשר בין הגוף הנשי לבין תהליכים רגשיים ורוחניים. לדבריה, לימוד על מבנה הרחם ועל תהליכי ההיריון והלידה הוביל אותה לראות באימהות ביטוי ליכולת של הכלה, המתנה ושינוי. היא מדגישה כי אלה תפיסותיה האישיות על נשיות, שהתפתחו מתוך החוויות והלימוד שלה.
"אני היום בהיריון שישי, ברוך השם, וכל הזמן את מגלה על עצמך משהו אחר, וצורה שונה ונשיות שונה", היא אומרת. ד"ר קטן, רופאת נשים, מצטרפת לדברים ומציינת כי כל היריון שונה מקודמו, גם משום שהילד שונה וגם משום שהאישה עצמה משתנה לאורך השנים.
אצל בראומן השינויים האלה קשורים לא רק להריונות וללידות, אלא גם למעבר בין שתי מערכות זוגיות. ארבעה מילדיה נולדו מנישואיה הראשונים, ולאחר הגירושים בחרה להקים משפחה חדשה. לדבריה, ההחלטה להינשא שוב לא הייתה מובנת מאליה, אך היא נבעה מהרצון להמשיך לחיות במסגרת משפחתית ולבנות בית.
"אני מאוד מאוד מחוברת לתפקיד הזה של אישה ואמא", היא מסבירה. "הרגיש לי שאני אישה של בית, ואני רוצה המשך לחיים האלה, ואני רוצה בית". היא מספרת כי אהבתה להריונות, ללידות ולטיפול בילדים הייתה חלק משמעותי מהרצון שלה לפתוח פרק חדש.
עם זאת, היא אינה מנסה להציג את הנישואים השניים כהמשך פשוט של הנישואים הראשונים. להפך, לדבריה, מדובר בחוויה שונה מאוד, משום שאדם המגיע לפרק ב' כבר נושא איתו ניסיון חיים, אכזבות והיכרות מעמיקה יותר עם עצמו.
"בפרק א' יש לך איזושהי תמימות ונאיביות מסוימת, ותיאור של משהו שלא הולך להיגמר", היא אומרת. "את לא מדמיינת שזה ייגמר, את לא מתפללת שזה ייגמר, לא ברגעים מסוימים. וזה משהו אחר, יש בזה תואר אחר, והוא לא חוזר".
את ההבדל הזה היא ממחישה באמצעות סיפור קטן מההכנות לחתונתה השנייה. אמה אמרה לה ששמלה לבנה לובשים פעם אחת בחיים, ובראומן בחרה להתחתן בשמלה בצבע שמנת. "אמרתי לה, אמא, אני לא מרגישה שאני מסוגלת ללבוש שמלה לבנה בוהקת", היא נזכרת. לדבריה, אמה השיבה שהתחושה טבעית, משום שהתמימות של הפעם הראשונה שייכת לאותו שלב בחיים.
אלא שבראומן אינה רואה באובדן התמימות רק חיסרון. מבחינתה, נישואים שניים יכולים להיבנות מתוך בשלות גדולה יותר, בתנאי שבני הזוג מוכנים ללמוד מניסיון העבר. היא מדגישה כי הלמידה אינה צריכה להתמקד רק בטעויות של בן הזוג הקודם, אלא גם בבחינת ההתנהלות האישית, הבחירות והדפוסים שהשפיעו על מערכת היחסים.
"אם אנחנו מסכימות ללמוד מהפצעים של הנישואים הראשונים, מהטעויות של הנישואים הראשונים, ממה שעשינו נכון ולא נכון בעצמנו, לא בן הזוג, אפילו אנחנו, איך אנחנו מגנטנו לעצמנו כזאת מערכת יחסים, כזה יחס, לטוב ולרע", היא מסבירה, "אז להיכנס למערכת שנייה, את כבר בשלה יותר".
הזוגיות החדשה, לדבריה, השפיעה גם על הדרך שבה היא מגדלת את ילדיה. היא מספרת כי התמיכה שהיא מקבלת כיום מבן זוגה מאפשרת לה להתנהל אחרת כאם, וכי היא מרגישה שכל ילד שנולד לה הביא איתו גם שינוי באישיותה וביכולותיה.
"בעצם כל ילד מקבל אמא אחרת", היא אומרת. "הילדים שלי מנישואים ראשונים והילדים שלי בפרק ב' מקבלים אמא שהיא שונה". היא מבהירה כי כיום היא אמא לכל חמשת ילדיה באותה נקודת זמן, אך כל אחד מהם נולד לשלב אחר בחייה ופגש אותה בתקופה שבה הייתה אדם מעט שונה.
לצד השינויים שעברה, בראומן נשארה מחויבת לבחירה להקדיש את עיקר זמנה לבית. היא מודעת לכך שהבחירה הזאת מעוררת שאלות, ולעיתים גם ביקורת, במיוחד בחברה שבה עבודה מחוץ לבית נתפסת כאחד הביטויים המרכזיים להגשמה עצמית.
ד"ר קטן משתפת אותה בתחושת ההחמצה האישית שלה על כך שלא תמיד הצליחה להיות נוכחת בבית עם ילדיה כפי שרצתה. היא מדגישה כי לא כל אישה יכולה או רוצה לבחור באותו מסלול, אך סבורה שיש חשיבות להכרה בערך של נוכחות אימהית ובקשר היומיומי עם הילדים.
בראומן מצדה מבקשת שהדיון בעבודת הבית לא יסתכם בניסיון להוכיח עד כמה היא עמוסה במטלות. לדבריה, כאשר נשים מתארות את עצמן כמנהלות, כאחיות וכפסיכולוגיות של המשפחה, הן אמנם מדגישות את היקף האחריות המוטלת עליהן, אך מחמיצות לעיתים את הסיבה העמוקה שבגללה בחרו להישאר בבית.
"אני באמת היום חושבת שזה חייב לעלות, קצת לקבל יותר מקום, אבל באמת ממקום עמוק ורוחני", היא אומרת. "כי גם כשמדברים על זה היום, אז אומרים, מה את עושה? אני עושה כביסות, אז אני שפית, ואני גם מנהלת אדמיניסטרציה, וגם אחות, וגם פסיכולוגית".
מבחינתה, השאלה החשובה אינה כמה תפקידים ממלאת האם במהלך היום, אלא מה מתרחש בקשר שבינה לבין ילדיה ובמפגש שלה עם עצמה. "אבל באמת, באמת, המפגש הכי עמוק שלך עם נשיות זה לבחור להיות עקרת בית", היא אומרת. "הפניות הזו שיש לי היום, ואני מברכת עליה".