איריס כץ חיכתה להודעה מבנה אור. במוצאי שבת הוא התקשר אליה מהטלפון של מפקדו וסיפר כי ייתכן שייצא לאפטר ביום שני. היא הבטיחה שתגיע לראות אותו, כפי שעשתה בכל הזדמנות. אלא שההודעה שחיכתה לה לא הגיעה. במקומה נשמעה דפיקה בדלת, ובני המשפחה קיבלו את הבשורה שאור נפל בקרב.
"הוא התקשר אליי מהמפקד ואמר לי, 'אמא, אני ביום שני כנראה אצא לאפטר. תבואי לראות אותי?'", מספרת איריס בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7. "אמרתי לו, 'ברור, נשמה. בשביל מה יש לי רכב? יש לי ארבעה גלגלים, אני מגיעה אליך'. ובאמת חיכיתי להודעה הזאת להגיע. רק שבמקום ההודעה להגיע, דפקו לי בדלת".
אור כץ, בנם השלישי של איריס ובעלה ואח לשלושה אחים ואחיות, היה בן 20 בנופלו. הוא שירת כלוחם וכחובש קרבי בחטיבת כפיר ונהרג ברצועת עזה, לאחר שטיל RPG נורה לעבר הכוח שבו פעל. בשיחה מספרת אמו על הדרך שעבר מילדותו ועד לשירותו הצבאי, על הבחירה שלו לדאוג לאחרים גם במחיר ויתור אישי, ועל הדברים הרבים שלמדה עליו רק לאחר מותו.
השם אור ניתן לו שעות ספורות לפני ברית המילה. איריס מספרת כי לידתו הייתה בתקופה קשה בחייה, וכי במשך ימים חיפשה שם שיתאים לו ולא הצליחה להחליט. "שעתיים לפני הברית הסתכלתי ואמרתי, 'אור, אתה מביא אור ואת השמחה'. וזה השם שלו היה, אור", היא נזכרת. לדבריה, במשך כל 20 שנות חייו הוא היה ילד שמח, בעל רגישות יוצאת דופן למצוקתם של אחרים.
אחד הזיכרונות הראשונים שלה ממנו הוא מטיול במרכז ירושלים, כשהיה בן שלוש וחצי. אור הבחין באנשים חסרי בית ששכבו ברחוב ושאל מדוע אין להם מקום לגור. כשאמו הסבירה שאין להם בית, הוא הציע לקחת אותם לבית המשפחה. היא ניסתה להסביר מדוע הדבר אינו אפשרי, אך בהמשך הרחוב, כשראה אדם נוסף, חזר והציע לחלוק איתו את חדרו.
"אמרתי לו שאין לנו אפשרות, שאני בטוחה שדואגים להם", היא מספרת. "וככה היה במהלך כל החיים שלו. הוא תמיד ראה את האחר לפני שהוא ראה את עצמו. תמיד לא יכול היה לראות חברים שהם לבד או ילדים שהם בודדים". לדבריה, אור נהג לקרב אליו דווקא את מי שהתקשו למצוא את מקומם בחברה.
בגיל עשר החל אור להתקרב לדת. בהדרגה החל לפקוד בתי כנסת, להשתתף בשיעורים, לחבוש כיפה וללבוש ציצית. אמו מספרת כי בשלב מסוים גילתה שהוא מתפלל בחמישה בתי כנסת שונים במעלה אדומים. השינוי עורר בה בתחילה חשש, משום שמשפחתם שמרה על מסורת אך לא ניהלה אורח חיים דתי באותה מידה.
"הייתה לי מלחמה נגדו כי פחדתי שזה ירחיק אותו מהבית", היא מספרת. אלא שאור המשיך בדרכו, ובמקביל שמר על קשר קרוב עם בני משפחתו וחבריו. בימי שישי נהגה אמו להסיע אותו לבית הכנסת, שם המתין לאדם מבוגר כדי לסייע לו לעלות במדרגות. בהמשך החל לקום לתפילת ותיקין, למרות ניסיונותיה לשכנע אותו לנוח.
כשביקש לעבור לישיבה, איריס התנתה זאת בסיום לימודיו בבית הספר. אור הסכים, השלים את לימודיו בהצלחה ואף קיבל ציון 100 בבחינת הבגרות בתנ"ך, המקצוע שאהב במיוחד. לאחר מכן דחה את גיוסו והחל ללמוד בישיבה ברחוב הנביאים בירושלים. אלא שכעבור יומיים בלבד חזר לאמו והודיע שהחליט להתגייס לשירות קרבי.
"אמרתי לו, 'אתה לא רוצה לנסות את הישיבה?'. הוא אמר, 'לא, לא בשבילי עכשיו. אני רוצה להתגייס, אני רוצה להיות קרבי'", היא משחזרת. אור פעל כדי להקדים את מועד גיוסו, ובאוגוסט 2022 התגייס לחטיבת כפיר.
איריס מודה כי ניסתה לכוון את בנה למסלול שנראה לה מסוכן פחות. "אני כאמא רציתי את הכי פחות מסוכן לבן שלי", היא מספרת. לדבריה, התייעצה עם מכרים ששירתו בצבא, ולאחר שנאמר לה כי השירות בכפיר עשוי להיות מסוכן פחות ממסלולים קרביים אחרים, הציעה לו לבחור בחטיבה.
כבר במהלך הטירונות נחשף אור לאירועים קשים, ואמו התקשתה להסתיר את דאגתה. בכל פעם ששאלה אם קשה לו או הציעה לעזור לו לצאת מהשירות הקרבי, הוא השיב שאין צורך. "כל השירות שלו זה היה 'אמא, אני בסדר. אמא, אני בסדר'", היא מספרת. "הייתי אומרת לו, 'בבקשה, קשה לך? אני אוציא אותך מהקרבי'. והוא היה אומר, 'לא, אמא, שטויות. זה לא קשה כמו שזה נראה לך'".
במהלך ההכשרה הוצעה לו אפשרות לבחור בין מסלולים שונים, והוא העדיף להיות חובש קרבי. "אני רוצה לעזור לאנשים ולהציל אותם", הסביר לאמו. כבר במסע הכומתה, לאחר שסיים את קורס החובשים, טיפל בשני חיילים שהתייבשו ונזקקו לפינוי.
בהמשך ביקשו להעביר אותו לתאג"ד, אך המהלך לא יצא לפועל. איריס מספרת כי אור פירש את הדברים כסימן לכך שלא היה טוב מספיק בתפקידו. רק לאחר נפילתו התברר למשפחה, לדבריה, שהסיבה הייתה הפוכה: מפקדו לא רצה לוותר עליו כחובש הגדודי.
"המג"ד גילה את זה ואמר, 'לא, לא, לא. על החובש הכי טוב שלי אני לא מוותר'", היא מספרת. "הוא נשאר בגדוד. אור נהרג בידיעה שהוא לא היה טוב מספיק, אבל הוא לא ידע שלא לקחו אותו רק בגלל שהם לא רצו לוותר עליו".
למרות האחריות הרבה שקיבל בצבא, בבית נשאר אור, לדבריה, צעיר מלא הומור שאהב משחקי מחשב ובילוי עם חברים. אחותו הגדולה נהגה להתבדח על הפער בין אופיו המשועשע לבין התפקיד הצבאי שמילא. "היא אמרה לו, 'אור, איך הצבא נותן לך נשק?'", נזכרת איריס. "זה לא הסתדר עם המעופפות שלו". לדבריה, הוא הצליח לשלב בין אורח חיים דתי לבין חברויות עם צעירים חילונים, והקפיד לשמור על הקשרים עם כולם.
במהלך שירותו קיבל אור שתי תעודות הצטיינות. אמו מספרת כי אחת מהן ניתנה ביום העצמאות, והאחרת בעקבות פעילות מבצעית במסגד בחברון במהלך המלחמה. במקביל לתפקידו כחובש, הוטלו עליו גם משימות פיקודיות, בשל האחריות שהפגין והאמון שנתנו בו מפקדיו.
לאחר פרוץ המלחמה פעל אור עם יחידתו בגבול לבנון, ובהמשך בחברון, בבקעה וברצועת עזה. איריס מספרת כי גם במהלך הלחימה התנהל ויכוח בין המפקדים לבין אנשי הצוות הרפואי בשאלה היכן ישובץ. המפקדים ביקשו להטיל עליו אחריות פיקודית, ואילו הצוות הרפואי ביקש להשאיר אותו בתפקידו כחובש.
"הצוות הפיקודי אמר, 'רק אור. הוא אחראי ואני יכול לתת לו להיות אחראי על קבוצה'. הצוות הרפואי אמר, 'אני לא מוותר על החובש הכי טוב שלי בתוך עזה'", היא מספרת. לבסוף הוחלט לשאול את אור עצמו, והוא השיב: "איפה שאתם צריכים אותי, אני שם".
לדברי אמו, אור שהה ברצועת עזה כשבוע וחצי לפני שנהרג. בלילה שקדם לנפילתו פיקד על חבריו. במהלך תנועה של הכוח יצא מחבל מפיר וירה לעברם טיל RPG ממרחק של כ־200 מטרים. הטיל פגע בארבעה לוחמים. שניים נהרגו במקום, אור נפצע אנושות ופונה כשהוא מחוסר הכרה, ובהמשך נקבע מותו. לוחם נוסף שנפגע באירוע מת אף הוא מפצעיו.
איריס מספרת כי אור נהג לומר לה שבשל תפקידו כחובש הוא יהיה האחרון לצאת מאירוע מסוכן. "אמא, אני חובש, לחובשים לא קורה כלום. אני תמיד אחרון", היא משחזרת את הדברים שאמר לה כשביקשה ממנו לשמור על עצמו.
מאז נפילתו היא שומעת מחבריו עוד ועוד סיפורים על מעשים שלא הכירה. אחד מהם סיפר כי אור הסכים להישאר בעמדת שמירה שעתיים נוספות כדי להחליף חבר. במקרה אחר, לקראת ראש השנה, נשאר לשמור כדי שחבר נשוי יוכל לצאת לביתו לקראת החג.
"התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'אור, עד מתי השמירה? אתה צריך להתארגן, תכף נכנס ראש השנה'", היא מספרת. "הוא אמר לי, 'חבר שלי נשוי, למה שהוא יישאר פה? אז שלחתי אותו הביתה ואני עושה במקומו את השמירה'".
איריס אומרת כי ידעה שבנה רגיש ואכפתי, אך לא הכירה את מלוא היקף העזרה שהעניק לאחרים. בבית הוא מיעט לספר על הקשיים בשירות ועל האירועים שבהם השתתף. כשהמשפחה ביקשה לשמוע חוויות, העדיף לשנות נושא. "הוא לא שיתף אותנו אם קשה לו", היא מספרת. "במשך שנתיים שהוא היה חייל חובה, התלונה היחידה שלו על הצבא הייתה שהוא אכל שבועיים קוסקוס".
לצד הסיפורים על השירות הצבאי, איריס חוזרת גם לזיכרון ילדות שמקבל עבורה משמעות אחרת מאז נפילתו. כשהיה בן עשר או אחת עשרה, אמר לה בדרך הביתה מחוג שאינו רוצה להיות חייל. כששאלה מדוע, השיב שהוא אינו רוצה למות. באותה עת לא ייחסה לדברים משמעות מיוחדת.
שנים אחר כך, כששיחק במחשב, ניסתה להסביר לו את ההבדל בין משחקי מלחמה למציאות. "אמרתי לו, 'אור, צבא זה לא כמו משחק. אתה מת ואתה לא יכול לחזור חזרה. תשמור על עצמך, כי אין דרך לחזור'", היא מספרת. אור השיב לה שוב שהוא חובש וביקש שלא תדאג.
לאחר נפילתו החלה המשפחה לפעול להנצחתו. בין היתר הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתו, נתרמו ספרי קודש וסידורים, ובתו הגדולה של המשפחה כתבה ספר ילדים לזכרו. איריס מספרת כי היא משתדלת לבחור בדרכי הנצחה הקשורות לדברים שהיו חשובים לאור בחייו, ובעיקר לאמונה, לעזרה לזולת ולאחדות בין אנשים.
אחת הדרכים שמצאה לעצמה הייתה יצירה בקרמיקה. לדבריה, בתחילה התקשתה להשתלב בחוג שאליו הגיעה במסגרת פעילות של עמותת משפחה אחת, ואף ביקשה להפסיק. בעידוד המדריכה ואנשי העמותה המשיכה להגיע, ובהדרגה החלה ליצור עבודות המוקדשות לזכר בנה. על כל עבודה היא מציינת את שמו, והיצירות מגיעות למקומות שונים בארץ.
איריס מדגישה כי הנצחתו של אור אינה מתמקדת רק בשירותו הצבאי, אלא גם בדרך שבה התייחס לאנשים. לדבריה, הוא ביקש לחבר בין חברים ובני משפחה, ולא אהב לראות אנשים שנותרים מחוץ למעגל החברתי. היא מספרת גם על דברים ששמעה מרבו לאחר נפילתו, ובהם מסר נגד לשון הרע ובעד אחדות.
הבקשה הקשה ביותר שהשאיר למשפחתו, לדבריה, הייתה להמשיך לחיות בשמחה גם אם יקרה לו משהו. "הדבר היחיד שהילד הזה השאיר לנו, הוא לא האמין שיקרה לו משהו כמו שאנחנו לא האמנו, זה באמת בא בהפתעה. 'אם יקרה לי משהו, תישארו בשמחה תמיד, תמיד'".
"זה משפט שקשה לנו כמשפחה לקיים", אומרת איריס, "אבל אנחנו משתדלים".