עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, ד"ר אביחי מנדלבליט, במסגרת משפט נתניהו, מהווה קו פרשת מים בהיסטוריה של המשפט הפלילי בישראל.
מי שפתחה את הצוהר להעדת יועמ"שים הייתה דווקא התביעה, שזימנה את קודמו, עו"ד יהודה וינשטיין, וספגה ממנו ביקורת חריפה. אולם, החלטת ההגנה לזמן את מנדלבליט - בעקבות שורת עדים שטענו כי פעלו על פי הנחיותיו והנחיות המפכ"ל דאז רוני אלשיך, לכאורה "באישור" שלא נמצא לו תיעוד - הניבה מסכת עדויות מטלטלת.
העדות שרטטה תמונה מדאיגה באשר לתהליכי קבלת ההחלטות בפרקליטות ובלשכת היועץ בחקירות אישי ציבור. למעשה, לולא משפטו של ראש ממשלה בעל יכולות כלכליות ומשפטיות יוצאות דופן, ספק אם הציבור היה נחשף למציאות עגומה זו, אותה אני פוגש כסנגור מזה עשרים וחמש שנה. עולה מאליה השאלה: כיצד אמור אזרח מן השורה להתמודד מול מערכות אכיפה הפועלות בצורה כזו?
להלן ניתוח עיקרי הממצאים שנחשפו בעדות מנדלבליט עד עתה, והשלכותיהם:
1. מניע אידיאולוגי-פוליטי בהגשת האישום
אחד מרגעי השפל הדרמטיים בעדות נגע במניע שעמד ברקע קבלת ההחלטות. מנדלבליט לא הכחיש את האמירה שיוחסה לו בשיחה עם התובעת, עו"ד יהודית תירוש (שאף היא לא הכחישה זאת), ולפיה: "נתניהו יוביל מהפכה משטרית ואנחנו נהיה הונגריה ופולין. את מעדיפה להיות תובעת בתיק שיציל את הדמוקרטיה או שופטת בדיקטטורה?". כאשר שיקולים מעין אלה חודרים לשיקול דעתו של התובע הכללי, נחצה הגבול שבין אכיפת חוק מקצועית לבין פעולה בעלת גוון פוליטי מובהק.
2. אובדן זיכרון וליקויים באישור כתב האישום
מעל דוכן העדים הירבה מנדלבליט להשיב ב"לא זוכר". בלט במיוחד הפער בין זיכרונו הבהיר לגבי החתימה על כתב האישום המקורי, לבין חוסר יכולתו לזכור האם חתם על כתב האישום המתוקן. חמור מכך: היועץ לשעבר הודה כי לא בחן ולא קרא לעומק את 315 האירועים של "סיקור אוהד" שנוספו בתיק 4000, ולא סיפק מענה מדוע ראש הממשלה לא עומת עמם בחקירתו בניגוד לכללי היסוד של הליך הוגן.
3. חקירות ללא היתר ועקיפת חובת האישור בכתב
על פי סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה, פתיחה בחקירה נגד ראש ממשלה מחייבת את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. מעדותו של מנדלבליט התבררו כמה דברים:
היעדר תיעוד בכתב - אישורים מהותיים לפעולות חקירה ניתנו לכאורה בעל פה במהלך ישיבות, ללא תיעוד פורמלי מזמן אמת. התביעה עצמה נאלצה להסכים לעדותו כדי לגשר על היעדרם של אישורים כתובים אלה.
פעולות מאחורי גבו של היועץ - מנדלבליט אישר כי במקרים מסוימים החוקרים פעלו לכאורה מאחורי גבו וללא אישור מוגדר, וכי הסתמך על אמון עיוור במערכת.
האזנת סתר אסורה - נחשף כי המשטרה הוציאה צו האזנת סתר למקורבו של נתניהו, נתן אשל, ללא ידיעת היועמ"ש - פעולה שעליה זעם מנדלבליט והורה לעוצרה מיידית כשהתגלתה.
4. פגמים מהותיים בתיק 1000 ובתיק 2000
תיק 2000 (שיחות נתניהו-מוזס) - מנדלבליט העיד כי בזמן אמת העריך שנתניהו לא התכוון לממש את "עסקת השוחד". כמו כן, נוסח האזהרה שנמסר לנתניהו בינואר 2017 היה שגוי (נגע לקבלת טובות הנאה מאנשי עסקים ולא לשיחות עם מוזס) ונוסח במכוון סביב עבירת סל רחבה ("הפרת אמונים") במקום שוחד, כדי להותיר לפרקליטות מרחב תמרון - בניגוד לזכות הנחקר לדעת בבירור במה הוא חשוד.
תיק 1000 (פרשת המתנות): מנדלבליט טען כי עדותה של הדס קליין ביססה לראשונה "קו אספקה", אך הודה כי לא הכיר את בדיקותיו הקודמות של היועמ"ש וינשטיין באותו נושא, תיק שנסגר ללא ממצאים פליליים. מעבר לכך, התברר כי קליין אספה חשבוניות ונפגשה עם חוקר בחניונים ללא צווים שיפוטיים, והחוקרים הרחיבו את החקירה בנושאי טובות הנאה ללא היתר קונקרטי כדין.
5. הפעלת עיתונאי כמקור מודיעיני
אחת הפרקטיקות המטרידות שנחשפו הייתה השימוש בעיתונאי בן כספית. המשטרה גבתה ממנו הודעות עוד באפריל 2016 - בטרם ניתן אישור רשמי לפתיחה בבדיקה נגד ראש הממשלה. מנדלבליט הדגיש בעדותו כי חל איסור מוחלט על קצין משטרה להפעיל עיתונאי כ"ידו הארוכה", ואף ציין כי הורה להפסיק את הקשר עמו משום שחש כי "במקום שהמשטרה תחקור, כספית מפעיל את המשטרה". בפועל, החוקרים המשיכו את המגעים הללו תוך עקיפת האיסור.
המשמעות המשפטית: בטלות מוחלטת (Void)
במשפט הפלילי הרגיל, פגמים חקירתיים נבחנים תחת דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי) ומבחן בורוביץ התלת-שלבי, הבוחן האם הפגיעה ניתנת לריפוי בסעד מידתי.
אולם, כאשר מדובר בהפרת סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה, המצב המשפטי שונה בתכלית. חוק היסוד קובע באופן מפורש ונחרץ: "לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". הוראה חוקתית זו אינה מעניקה שיקול דעת ואינה מאפשרת מתן אישורים בדיעבד או אישורים בעל פה שאינם מגודרים ואינם מתועדים.
פועל יוצא מכך הוא שכל פעולת חקירה שנעשתה ללא הסכמה מוקפת וברורה מראש - נגועה בחוסר סמכות שורשי. במשפט החוקתי והמנהלי, פעולה שבוצעה בחריגה מסמכות חוקתית אינה ניתנת לביטול יחסי (Voidable), אלא דינה בטלות מוחלטת (Void).
המסקנה המתבקשת מעדותו של מנדלבליט היא כפולה: מן הפן המהותי בתיק הספציפי, ראיות שנאספו תוך רמיסת הוראות חוק היסוד דינן פסילה גורפת. ומן הפן המערכתי, הליקויים המבניים שנחשפו מחייבים בדק בית עמוק ותיקון יסודי במערכות האכיפה, לצד מיצוי הדין עם מי שפעלו בחריגה ברורה מסמכותם החוקית.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי וצווארון לבן, ושימש בעבר כיו"ר הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין