הדר עד־מזרחי מכירה את התקשורת הישראלית מבפנים. במשך שנים עבדה מאחורי הקלעים של חדשות ערוץ 2, ערכה כתבות וליוותה צוותי תקשורת זרים. אלא שדווקא מתוך העשייה העיתונאית החלה להתעורר בה ביקורת על האופן שבו מוצגת המציאות לציבור.
"עבדתי שם כעורכת כתבות, וגם עבדתי הרבה עם כתבים זרים", היא מספרת בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7. לדבריה, המפגש עם עבודת מערכות החדשות עורר בה תחושות קשות. "הייתי גם מזועזעת", היא נזכרת.
כיום, שנים לאחר שעזבה את עולם התקשורת, היא עומדת מאחורי האקדמיה ללימודי אחדות, מיזם המבקש ללמד אנשים כיצד להקשיב זה לזה ולמצוא שפה משותפת גם במציאות של מחלוקות.
עד־מזרחי נולדה בירושלים וגדלה בבית חילוני. היא למדה בבית הספר הניסויי בעיר, מוסד שלדבריה העניק לה כלים רבים, אך כמעט שלא חשף אותה לעולם היהדות. "עד היום אני עשירה ממה שקיבלתי שם", היא אומרת. כבר בצעירותה נמשכה לקולנוע ולאמנות. בצבא שירתה בחיל האוויר בתפקידי בימוי ועריכה, ובהמשך השתלבה בתעשיית הטלוויזיה ולמדה אמנות בבצלאל.
לצד ההצלחה המקצועית, היא החלה לחוש פער בין הערכים שחיפשה לבין המסרים שספגה מסביבתה. אחת החוויות הזכורות לה התרחשה כשהייתה בת 26 והחלה לחשוב על נישואים.
"פתאום הרגשתי שאולי אני צריכה להתחתן", היא מספרת. "אני חשתי בושה לשתף את זה עם החברים". לדבריה, כששיתפה אחרים ברצונה להקים משפחה, נתקלה בתגובות של בוז ולעג.
באותן שנים החלה לתרגל יוגה, ובעקבותיה התעניינה בקשר שבין הגוף לנפש וברעיון האחדות. כבר אז חלמה להקים בירושלים מרכז שיעסוק בנושא, אך הדרך להגשמת הרעיון עוד הייתה ארוכה. בהמשך נישאה לבעלה, כאשר את חופתם ערך הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, שאמה הייתה מתלמידותיו.
לאחר לידת בנם הבכור הגיע רגע ששינה את חייהם. כשהילד היה בן שלוש, הוא אובחן על הרצף האוטיסטי.
"פתאום עוברת התרסקות טוטאלית, כי בעצם הדימוי שלי נשבר", היא מתארת. "ואז הייתי צריכה לאסוף את השברים ולגלות את עצמי מנקודה הרבה יותר מהותית".
ההתמודדות המשפחתית הובילה אותה, לדבריה, לבחינה מחודשת של חייה. עם הזמן החלה לראות בה גם מקור לצמיחה. "לקח קצת זמן, אבל הבנתי שזאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי", היא אומרת.
במקביל התקרבה ללימוד התורה ולחסידות חב"ד. לאחר שנים של חיפוש רוחני, מצאה לדבריה בעולם החסידות תשובות לשאלות שהעסיקו אותה.
כשהילדים גדלו, החליטה עד־מזרחי, אם לארבעה בנים, לשלב בין ניסיונה ביצירה ובתקשורת לבין תפיסת העולם שגיבשה. היא יזמה פרויקטים לחיבור בין קהילות, ובהמשך הקימה את האקדמיה ללימודי אחדות.
"הגעתי לאיזושהי מסקנה שבעצם אחדות זה דבר שצריך ללמוד אותו. זה לא דבר ספונטני", היא מסבירה.
לדבריה, אחדות אינה מחייבת ביטול של הבדלים, אלא שינוי בדרך שבה אנשים מתייחסים זה לזה. היא מדגימה זאת באמצעות זוגיות: במקום שכל אחד יתבונן במערכת היחסים רק מנקודת מבטו, אפשר ללמוד לראות את שני בני הזוג כחלק ממערכת משותפת.
אחד המיזמים שהובילה הוא "מסע אל ממדי הקשב", פרויקט מוזיקלי לנשים בהשתתפות הזמרת אתי אנקרי. המשתתפות נפגשו ללימוד ולהתבוננות במשמעות ההקשבה, ולאחר מכן שרו יחד.
הניסיון שצברה בתקשורת ממשיך להעסיק אותה גם כיום. עד־מזרחי סבורה כי השיח התקשורתי בישראל מעניק משקל רב מדי לעימותים, לעיתים על חשבון האפשרות להציג נקודות מבט מחברות.
"אני לפעמים מסתכלת, לי אישית אין טלוויזיה, אבל כשאני באה להורים", היא מספרת, ומתארת כיצד שתי מהדורות חדשות המשודרות באותה שעה מציגות מציאות שונה לחלוטין. "אותו דבר, אבל טקסט שונה, הפוך, והם נלחמים אחד בשני".
לדבריה, הבעיה עמוקה יותר מהבדלי השקפות בין ערוצים. "אנחנו משרתים בתקשורת את האידיאל של הקונפליקט", היא טוענת, ומסבירה כי התרבות התקשורתית נשענת על תפיסות דרמטיות המחייבות עימות. לשיטתה, הגיע הזמן לפתח גם שפה המעניקה מקום להקשבה ולשיתוף פעולה.
לצד פעילות האקדמיה, עד־מזרחי מקדמת את "מסע המרכבה", סיור בירושלים המשלב היסטוריה, קבלה וחסידות. במסגרתו היא מבקשת להציג את העיר דרך מושגים של אחדות, שבר ותיקון.
במקביל היא יוצרת סרט אנימציה הממחיש רעיונות מתורת האר"י, תוך שימוש בתוכנת After Effects ובכלי בינה מלאכותית.
"אני אומרת לו תעשה לי ככה וככה, והוא עושה לי את כל שבירת הכלים באנימציה", היא מספרת בהתלהבות על השימוש בכלים החדשים. מבחינתה, הטכנולוגיה היא דרך נוספת להנגיש רעיונות רוחניים לקהלים רחבים. בסיום הריאיון היא חוזרת למסר שמלווה את פעילותה: שינוי השיח הציבורי אינו תלוי רק בתקשורת או במנהיגים. הוא מתחיל ביכולת של כל אדם להקשיב לאחר, גם כשהוא חושב אחרת ממנו.