אני יודע שיהיה לכם קשה לשמוע את זה. עבור חלקים גדולים במחנה הלאומי, עצם המחשבה על ויתור על בנימין נתניהו נתפסת ככניעה, כחוסר צדק או כניצחון של מכונות התעמולה מהצד השני.
אני יודע, זה כנראה באמת לא הוגן, אבל הפוליטיקה וההיסטוריה לא מחלקות פרסים על הוגנות. כצוק העתים, במצב שבו המדינה נמצאת כרגע, אם הדבר היחיד שעומד בפני הקמת ממשלה ציונית ורחבה הוא נתניהו, אז נתניהו צריך ללכת.
צריך להסתכל למציאות בעיניים, גם כשהיא צורבת. ממילא, מה שנתניהו לא עשה עד היום כראש ממשלה, הוא כבר לא יעשה בעתיד. היכולת שלו להעביר רפורמות דרמטיות, לייצר שינוי עומק או לאחד את העם תחת הנהגתו, מוצתה (אם הוא בכלל רוצה לאחד את העם). מעבר לכך, נתניהו הפך למותג בעייתי מאוד, גם בזירה הפנים־ישראלית וגם, לא פחות חשוב מכך, בזירה הבינלאומית. היכולת שלו לפתוח דלתות ולתמרן כפי שעשה בעבר נפגעה אנושות.
האמת היא שאין למדינת ישראל כרגע שום צורך דחוף יותר מאשר ממשלה יציבה ומתפקדת, כזו שנשענת על מכנה משותף של ציונות שפויה ופרגמטית. אם המחיר של יציבות שלטונית, שתאפשר לנו להעביר חוק גיוס, לשפר את הכלכלה ולנהל את המערכות הביטחוניות בלי סחטנות, הוא החלפת העומד בראש, המחנה הלאומי חייב לשלם אותו. המדינה גדולה יותר מכל אדם, גם אם המשמעות היא שראש הממשלה הבא יהיה, למשל, מספר 2 בליכוד או כל דמות אחרת שיכולה לחבר אליה שותפים.
אבל כדי שממשלה כזו בכלל תהיה אפשרית, הימין חייב לרדת מיד גם מעץ "גניבת הבחירות". אי אפשר לזעוק בבוקר שהמערכת רקובה, שהתוצאות שקריות ושמדינות זרות התערבו, ובערב לקרוא למפלגות המרכז-ימין להיכנס תחת האלונקה. הקמפיין הרעיל הזה לא רק מלהיט את הרחוב ומסכן את יציבות המדינה, הוא מחסל במו ידיו כל סיכוי פוליטי לשותפות. אי אפשר לבקש מאחרים לחבור אליך תוך כדי שבירת הכלים וריסוק האמון במוסדות שאנו אמורים לנהל יחד.
וישנם אלו בימין שאומרים: "נלך לעוד בחירות, ננסה שוב". זוהי אשליה מסוכנת. מי שחושב שבחירות נוספות ישפרו בצורה משמעותית את מצבו של נתניהו או של הגוש, מנותק לחלוטין מהמכניקה הפוליטית. המצב עלול להיות קשה פי כמה, במיוחד בתרחיש הסביר ביותר שבו נתניהו אפילו לא יגיע למערכת הבחירות הזו מעמדת כוח של ראש ממשלת מעבר.
הרי ליריביו הפוליטיים יש אינטרס עליון לשלול ממנו את כוח האינרציה ואת במת ראש הממשלה. אם נתניהו יגרור את המדינה לבחירות, מספיק שמתנגדיו ינצלו את 21 הימים שבהם המנדט חוזר לכנסת כדי להרכיב ממשלה טכנית, אפילו ממשלת מיעוט קצרת מועד שתישען על תמיכה מבחוץ או על עריקים, רק כדי להעביר את השלטון. ברגע שממשלה כזו מושבעת, גם אם תיפול מיד לאחר מכן והכנסת תפוזר, ראש ממשלת המעבר שיוביל את ישראל לבחירות יהיה העומד בראשה, ולא נתניהו.
הליכה עיוורת לקלפיות לא תביא ניצחון, היא תהפוך להימור היסטורי הרסני שישרת את מי שממתינים מעבר לפינה. הוואקום והמיאוס הציבורי מהקיפאון השלטוני, לצד תחושת הכאוס המתמשך, ישחקו ישירות לידיו של "גוש שלישי". אנו נראה חיבורים פוליטיים חדשים שישאבו אליהם את קולות הימין-מרכז והמרכז, אותם אזרחים שמחפשים שפיות ומדינה שעובדת. הליכוד עלול למצוא את עצמו באופוזיציה, והפעם לא לזמן קצר.
בסופו של יום, מחנה הימין הלאומי צריך לשאול את עצמו מה חשוב לו יותר: קידום האידיאולוגיה, הכלכלה החופשית והמשילות או הישרדותו האישית של מנהיג אחד, עתיר זכויות ככל שיהיה. מטרתה של תנועה פוליטית היא להחזיק בהגה השלטון כדי לנווט את המדינה, אך כרגע, הדבקות בנהג הספציפי הזה מונעת מהימין אפילו להיכנס לרכב.
הגיע הזמן לקבל החלטה רציונלית וקרה. הימין חייב להפסיק להתנהל מתוך עלבון או תחושת רדיפה, ולהתחיל לנהל את המדינה. כדי שזה יקרה, ועל מנת להבטיח ממשלה ציונית ויציבה, נדרש כעת צעד אחד כואב אך הכרחי של מנהיגות.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה, מנהל שותף במחלקת היח"צ בקבוצת התקשורת אשדיר