אביגדור ליברמן, מהקולות התקיפים ביותר נגד פשרות בסוגיית גיוס החרדים, מצהיר כעת על נכונות להתגמש.
עבור מי שהתרגל לראות בו יריב מובהק של המפלגות החרדיות, זו תפנית שקשה להתעלם ממנה. מאיר ברגר, הפרשן הפוליטי של העיתון "המבשר", סבור שההסבר נמצא בסדר העדיפויות של יו"ר ישראל ביתנו: הרצון להחליף את בנימין נתניהו גובר על ההתעקשות להרחיק את החרדים משולחן הממשלה.
בריאיון לעוזי ברוך בערוץ 7 מתאר ברגר פוליטיקאי שהגיע למסקנה כי אי אפשר לממש את כל מטרותיו בעת ובעונה אחת. אחרי שנים שבהן התבצר בכמה דרישות במקביל, ליברמן נדרש, לדבריו, לבחור איזו מהן חשובה לו יותר.
"בראש רשימת המטרות זה סילוק נתניהו", אומר ברגר. בסולם העדיפויות שהוא מייחס לליברמן, אחריה ניצבת הקמת ממשלה ללא מפלגות ערביות, ובהמשך ההתנגדות לשותפות עם החרדים. כעת, להערכתו, הוא מוכן לוותר על הדרישה השלישית כדי לקדם את הראשונה.
בעיני ברגר, התפנית הזאת נולדה מתוך המפגש המתמשך עם תוצאות הבחירות. לדבריו, ליברמן מבין כי למחנה החילוני, משמאל ומימין, אין רוב עצמאי של 61 מנדטים. מכאן גם הצורך למצוא שותפים מעבר לגבולות המחנה.
"זה לא אני אומר את זה, זה המספרים אומרים את זה", הוא משיב כשהוא נשאל אם הדרך להחלפת נתניהו מחייבת שוב הסדר פוליטי שלא נראה אפשרי ערב הבחירות.
כדי להסביר את טענתו חוזר ברגר לרוב של 64 המנדטים שעליו נשענה ממשלת הימין. לשיטתו, התוצאה ההיא לא שיקפה רוב קבוע בהיקף הזה, אלא הושפעה גם מכישלונן של מרצ ובל"ד לעבור את אחוז החסימה. את כוחו הבסיסי של הגוש הוא מעמיד על כ־60 מנדטים.
את הירידה בבחירות האחרונות הוא מייחס לשילוב של שיעור הצבעה גבוה, שהגדיל את מספר הקולות הדרוש לכל מנדט, וקולות שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. לפי הניתוח שלו, מעבר המצביעים בין המחנות היה מצומצם בהרבה מכפי שנדמה.
מבחינתו, זו גם המסקנה שליברמן מסיק מהקמפיין שהתמקד בסוגיית הגיוס: אפילו מאבק חריף בנושא שהכביד על נתניהו לא הספיק כדי ליצור רוב חלופי עצמאי. "אין מנוס מלוותר על אחד הדגלים", אומר ברגר.
אלא שגם אם ליברמן מוכן לפשרה, הדרך לממשלה עם החרדים רחוקה מלהיות סלולה. בצד החרדי, מסביר ברגר, הדרישה המרכזית ברורה: הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחקיקה שתאפשר להם להמשיך ללמוד ותמנע את מעצרם בשל מעמדם מול רשויות הגיוס.
לדבריו, זו מטרה משותפת לכל המפלגות החרדיות, ומי שיציע לה מענה ממשי יוכל לפתוח עמן בדיאלוג. השאלה הקשה יותר היא אם ליברמן מסוגל להביא להסכמה כזאת גם את שותפיו.
כאן מפנה ברגר את המבט לנפתלי בנט וליאיר לפיד. הוא מזכיר כי סוגיית הגיוס הייתה מרכיב מרכזי במסרים של בנט במערכת הבחירות, ותוהה כיצד יוכל להסביר למצביעיו הסכמה לחוק שיקבל את תמיכת המפלגות החרדיות. בעיניו, בנט ולפיד הם נקודת התורפה של המהלך האפשרי.
ברגר עדיין אינו ממהר לראות בהצהרות התחלה של שותפות ממשלתית. בין נכונות עקרונית להתפשר לבין הסכמה על חוק, קווי יסוד והרכב קואליציוני מפרידות הכרעות שאיש מהמעורבים טרם נדרש להשלים.
לצד האפשרות של ניסיון כן להקים ממשלה, הוא מעלה גם תרחיש אחר: מהלך שנועד לסבך את גדי איזנקוט. לפי האפשרות הזאת, ליברמן עשוי למשוך אותו למשא ומתן שאין לו סיכוי להבשיל, ולאחר כישלונו לקדם מחדש את בנט לקראת מערכת בחירות נוספת. ברגר מציג זאת כאפשרות בלבד, ומבהיר שאינו יודע מה עומד מאחורי המהלך.
ברוך מקשה עליו בנקודה הזאת: אם ליברמן יגיע שוב לבחירות אחרי שהביע נכונות להתפשר עם החרדים, כיצד יוכל לחזור ולבקש את אמון הבוחרים על בסיס דרישותיו בסוגיית הגיוס? ברגר מסכים שיש כאן קושי, אך מזכיר שלא תמיד אפשר להסביר את החלטותיו של יו"ר ישראל ביתנו באמצעות ההיגיון הפוליטי המקובל.
כדוגמה הוא חוזר למשבר של 2019. לדבריו, המחלוקת על חוק הגיוס התמקדה אז בשאלה מה יקרה אם לא יושגו היעדים: האם החוק יפקע מאליו, או שהנושא יובא להכרעת הממשלה. גם מחלוקת כזאת, הוא מזכיר, הסתיימה בבחירות נוספות.
"ליברמן זה ליברמן", הוא אומר. בשיחה עולה גם האפשרות של ממשלת אחדות. ברגר אינו פוסל אותה, אך אומר כי לפי שעה לא זיהה סימנים מעשיים להתקדמות בכיוון הזה. גם הקריאות הנשמעות מהליכוד, לדבריו, אינן מלוות בהצעה ממשית לחלוקת השלטון.
לכן, למרות התפנית של ליברמן והאפשרויות שהיא פותחת, ברגר נותר ספקן באשר ליכולת להרכיב ממשלה. "יש עדיין לטעמי ערפל מוחלט במערכת הפוליטית", הוא אומר, ומעריך כי התרחיש הריאלי ביותר עודנו בחירות חוזרות.
"לא כי מישהו רוצה את זה. אף אחד לא רוצה את זה", הוא מוסיף. להערכתו, זה האילוץ שאליו מתקרבת המערכת הפוליטית.