ערב שבת קודש פרשת חיי שרה, רחובות חברון כבר מתחילים להתמלא בהמוני אורחים, הבתים - בעוד ועוד תבניות וסירים, השלחנות - בסלסלות פירות ומגשי עוגות, והלבבות - בהתרגשות גדולה ותודה עמוקה על הזכות, לחיות כאן בעיר האבות, ולחבר אליה את הבנים.
עבורי באופן אישי, השבת הזו ש"חיי שרה" שמה, היא גם הזדמנות מיוחדת להודות לארבע ה"שרות" שעיצבו את חיי-שלי:
השרה הראשונה ששינתה את חיי היא חברתי שרה, שניגשה אלי באותה שבת ראשונה בה הגעתי לבית הכנסת, נערה צעירה בת 16 וחצי, מהוססת, נבוכה ומבויישת, הניחה את ידה על כתפי ושאלה בעדינות: את רוצה שאראה לך איך להתפלל? ובתום התפילה, הזמינה אותי לסעודת שבת בביתה, סעודת השבת הראשונה בחיי.
שרה פתחה בפני לא רק את סידור התפילה, את דלת ביתה, ואת לבה הטוב. היא פתחה בפני את הפתח הראשון לדרך ארוכה של תשובה, ליוותה אותי בצעדי הראשונים לתוכה, ועשתה זאת בידידות פשוטה, בסבלנות, ובעיקר באהבה. יש לה, לשרה, מניית יסוד בכל מה שזכיתי ואזכה לעשות בחיי.
השרה השניה שעיצבה את חיי היתה הרבנית שרה דרוקמן, זכר צדיקה לברכה. אצל שרה (כך קראו לה כולם, בלי "הרבנית") הבנתי לראשונה מהם חיי תורה, חיי קדושה, חיים של מסירות נפש. שרה החזיקה בית מלא תורה, מלא ילדים, ומלא אורחים (אבל באמת מלא-מלא). היא לא היתה אשת דברים, מעולם לא שמעתי שיעור שלה למרות שהיתה בוודאות תלמידת-חכם של ממש (אפילו למדה גמרא), ועם זאת למדתי ממנה כל כך הרבה, מתוך התבוננות בה ובמעשיה. למדתי על מסירות ועל שליחות, על אהבת התורה ואהבת הבריות, על הסתפקות במועט ועל חריצות וזריזות, על תפילה זכה ועל התמודדות עם קשיים ואתגרים. אני לא יודעת אם שרה שמה לב עד כמה אהבתי לשבת ולהתבונן בה, ואין לי מושג אם ידעה עד כמה היא הפכה להיות המצפן של חיי. "אשת חיל מי ימצא?" - אני מצאתי, זכיתי ומצאתי את הרבנית שרה דרוקמן כאשת-החיל שמאירה לי את חיי.
השרה השלישית היא... שרה אמנו. מאז שהיגענו לחברון, נקשרה נפשי בדמותה, ובמצבים הקשים ביותר של חיינו כאן, הפרטיים והציבוריים, בצמתים הכי ספוגי דמעות, וחרדות, וכאבים - תמיד חשבתי עליה, על שרה אמנו, והתחזקתי מאישיותה ומדרכה. כל הקשיים שלנו תמיד התגמדו ליד הקשיים והאתגרים שלה.
"ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה" - על הופעת הביטוי "חיי שרה" פעמיים באותו פסוק, בראשיתו ובסיומו, אומר רש"י: "כולן שווין לטובה". כולן שווים לטובה?! העין קוראת, והלב מסרב להאמין: איזו טובה יש כאן? הרי שרה ידעה בחייה כמעט כל קושי ואסון אפשרי: יתמות מאביה, רעב, חטיפה, עקרות ארוכת שנים עם אינסוף תפילות שלא זוכות למענה. החלטה קשה מנשוא להכניס את צרתה לביתה, ואז לעג וקלס בתוך ביתה-שלה מאותה שפחה. הצחוק של שרה למשמע בשורת המלאכים - מעיד עד כמה כבר היתה נטולת תקוה, ואז שוב חטיפה על כל נוראותיה, וכשהיא זוכה סוף סוף לילד אליו יחלה כל חייה - מגיע שלב ההתעללות והזלזול מצד ישמעאל. ולבסוף - העקידה, בה פרחה נשמתה. היכן כאן הטובה?!
הטובה - תמיד אמרתי לעצמי - היא העין הטובה של שרה אמנו, המעשים הטובים שלה, והיכולת שלה להמשיך להיות טובה, לעשות טוב גם בתוך כל הקשיים והאתגרים האלה. בתוך מציאות החיים הכל-כך מאתגרת הזו שרה ממשיכה ללמד תורה, ממשיכה לארח בהיקפי הענק של אוהל-אברהם, ומוצאת בתוכה כוחות להמשיך לפעול ולעשות ולהנהיג. כך חשבתי תמיד על שרה, והמחשבה עליה נתנה לי עצמי כח להמשיך גם במצבים קשים.
"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו" - "שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה - פסקו, וכשבאת רבקה - חזרו" - את דברי רש"י אלה הייתי משננת לעצמי בשנים המאתגרות של חברון כמעט בכל פעם שלשתי בצק, ובעיקר בכל ערב שבת בהדלקת הנרות. הייתי אומרת בליבי לשרה אמנו: את רואה, שרה? חברון כבר לא ריקה מיהודים, הנה חזרו נרות השבת, חזרה העיסה של ברכה, והרגשתי ששרה אמנו, שחיכתה לבואנו כמעט אלפיים שנה, שולחת לי כוחות להמשך הדרך.
והשרה הרביעית? זה תפקיד השרה שזכיתי בו בשנים האחרונות. תפקיד שמעולם לא חלמתי לקבל. באמת שלא חלמתי. גם התפקיד הזה עיצב את חיי, מאד. בהתחלה זה היה מוזר ואפילו מצחיק לשמוע שקוראים לי "השרה", אבל מהר מאד קלטתי את כובד האחריות, ואת חובת שיקול הדעת; את גודל ההזדמנות, ואת חובת הניצול הנכון שלה. יצאתי למסע מאתגר ומרתק שללא ספק שינה את חיי והטביע עליהם חותם.
המשפט הנלעג (בדרך כלל) על "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" - הפך למציאות חיי, הדורשת חשיבה מורכבת מתוך אחריות לאומית גדולה. התפילה לשלום המדינה עם הבקשה "ותקנם בעצה טובה מלפניך" - הפכה לבקשה אישית יומיומית הבוקעת מלב רועד. השאיפה לקחת חלק אמתי בניהול וניהוג המדינה, התוויית דרכה והכרעה בדילמות העומדות לפתחה - הפכה למציאות-חיי, והכרת גודל הזכות פגשה שוב ושוב את האימה מפני כובד האחריות.
וכל אלה קיבלו משנה-תוקף עם כל תפקיד נוסף שקיבלתי: הועדה לבחירת שופטים, הועדה לבחירת דיינים, הועדה לבחירת קאדים, ועל כולם - השותפות בדיוני הקבינט המדיני בטחוני. העובדה שיצאתי יום יום לכל שלל המשימות האלה מתוך תפילה במערת המכפלה - היתה משאב הכח והרוח המשמעותי ביותר עבורי.
צומת הדרכים העכשווי של המדינה הוא אולי גם צומת דרכים בחיי. לא להיבהל בבקשה, אני מוכנה ואף רוצה להמשיך לשאת בעול ובזכות גם יחד. אבל נכון לרגעים אלה, אין לדעת אם ואיזו ממשלה תקום, והאם אזכה להיות חברה בה, ובאיזה תפקיד. נקודת הזמן הזו, בערב שבת חיי שרה, היא זמן נכון עבורי להודות על "חיי השרה" שהיו מנת חלקי בכמעט ארבע השנים האחרונות, להודות על גודל הזכות, לקוות שהצלחתי לשאת בה באחריות הראויה, ולהודות גם לכל שלוש ה"שרות" שליוו אותי בדרכי אליה, וגם לכל אחד ואחת מציבור הבוחרים שלנו, ששלח אותי לשליחות המיוחדת הזו.