יום הבחירות הסתיים, אבל מלאכת ההכרעה רק מתחילה. התוצאות המסתמנות אינן מעניקות לאף מחנה רשות להתעלם מחלקים גדולים בעם.
הן גם אינן מוחקות עובדה ברורה: רבים מאוד רוצים את בנימין נתניהו, ובחרו בו ובמפלגתו דווקא. מי שמבקש להנהיג את ישראל חייב להקשיב גם לקולות האלה. ומי שתומך בנתניהו צריך להבין שהנהגה אינה רק מימוש רצון הבוחרים, אלא גם היכולת לחבר, להקשיב ולבנות אמון.
הקלפי אינה מעניקה לאיש בעלות על המדינה, אך היא מחייבת את כולנו לכבד את הכרעתם של אזרחים אחרים. זו נקודת המוצא לאחדות: לא אחידות בדעות, אלא הכרה בכך שהוויכוח מתנהל בתוך בית אחד. בריאל פוליטיק, להבין את המציאות פירושו לעבוד איתה. מי שמנסה למחוק ציבור שלם, או להתעלם מהצורך בפשרה, עלול להוביל את ישראל למבוי סתום ולפגוע בראש ובראשונה במחנה שהוא מבקש לקדם.
האתגר הראשון מונח בכנסת. ישראל זקוקה לממשלה יציבה, ציונית ובעלת יכולת למשול, שתישען על שותפות בין מפלגות ציוניות. אפשר וצריך לבנות קואליציה שאינה תלויה במפלגות ערביות, תוך שותפות והסכמות בין נציגי הציבור היהודי. זו אינה קריאה לעוינות כלפי אזרחי ישראל הערבים, וזכויותיהם כאזרחים אינן מוטלות בספק. זו בחירה פוליטית להקים ממשלה שתישען על הסכמה ציונית משותפת ותוכל לקבל אחריות מלאה להכרעות הביטחוניות והלאומיות.
כדי שהבחירה הזאת תצליח, כל שותף יצטרך לוותר על חלק מדרישותיו. מפלגות הימין יצטרכו להבין שפשרה אינה בגידה בערכים, אלא הדרך להפוך אותם למדיניות שניתן לקיים לאורך זמן. מפלגות המרכז יצטרכו להכיר בכך שאי אפשר לדרוש שותפות ובאותה נשימה לפסול מראש ציבור גדול ואת מנהיגו. ומי שמבקש להצטרף לממשלה יצטרך לראות גם את צורכי שותפיו. קואליציה אינה אוסף של מנצחים, אלא ברית של אחריות.
הפשרה נדרשת גם בסוגיית גיוס החרדים. השוויון בנטל הוא צורך אמיתי, במיוחד לנוכח העומס הכבד על חיילי המילואים ועל משפחותיהם. לימוד תורה והמסורת היהודית הם יסודות עמוקים בחיי העם, וראוי למצוא דרך שמכבדת אותם. על הכנסת לקבוע יעדי גיוס ברורים, להרחיב מסלולי שירות צבאי ואזרחי, וליצור מנגנונים שיבטיחו השתתפות רחבה יותר. יש מקום לדיאלוג, אך לא לדחייה אינסופית. הסדר מוסכם, גם אם אינו מושלם בעיני איש, עדיף על עוד שנים של מריבה ופערים.
כך גם ברפורמה המשפטית. אפשר לחזק את האיזון בין הרשויות ולתקן ליקויים, אך שינוי עמוק בכללי המשחק צריך להיעשות בהסכמה רחבה. מי שיוותר על מהלך חד צדדי לא ייחשב חלש, ומי שיסכים לשינוי מדוד לא יפקיר את עקרונותיו. האחריות היא להבטיח מערכת משפט עצמאית, לצד ממשלה וכנסת המסוגלות לממש את רצון הבוחר. גם כאן, פשרה היא ביטוי של ביטחון עצמי ושל מחויבות למדינה.
מחוץ לכנסת, האחדות חשובה לא פחות. משפחות המשרתים, תושבי הצפון והדרום, חקלאים, אנשי עסקים, עובדי ציבור, דתיים וחילונים, כולם נושאים בנטל בדרכים שונות. אין להתנות את השייכות לישראל בהצבעה למפלגה מסוימת. אפשר להתווכח בחריפות על הממשלה, על מערכת המשפט ועל חלוקת הנטל, ועדיין לזכור שהוויכוח אינו היתר לבוז, לחרם או לדה לגיטימציה. מילים שנאמרות בכנסת ובאולפנים מגיעות לרחוב, ולכן למנהיגים יש אחריות להנמיך את הלהבות.
מול איראן והאיומים שבכל הזירות, נדרשת ישראל חזקה, נחושה ומאוחדת. אם תידרש מערכה, מטרתה צריכה להיות הסרת האיום והגנה על אזרחי ישראל, מתוך אחריות ושיקול דעת. הכרעה ביטחונית דורשת צבא חזק, הנהגה שקולה ועורף שמאמין בשותפות הגורל. אי אפשר לבקש מן הציבור לעמוד יחד מול אויבים, ובאותה שעה להעמיק את החשדנות בתוך הבית.
הציונות ידעה תמיד לחבר בין אנשים שונים סביב משימה משותפת: לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל, לשמור על ביטחונה ולהבטיח את עתידה. עכשיו הזמן לחזור לאותה אחריות. בכנסת, פירושה פשרות אמיצות בין מפלגות ציוניות והקמת ממשלה יציבה שאינה תלויה במפלגות ערביות. עליה להבטיח גם שהשותפות הזאת תתבטא בתקציב הוגן, בשירות ציבורי יעיל ובתשומת לב לכל אזור ולכל משפחה בישראל. כך האחדות תהיה לא רק סיסמה, אלא דרך ממשל. בעם, פירושה כבוד הדדי, הקשבה וסירוב להפוך מחלוקת לאומית למלחמה פנימית. איננו חייבים להסכים על הכול כדי להגן יחד על הבית.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים