צריך לומר ביושר שהבחירות בארצות הברית לא התנהלו לטובתנו, בלשון המעטה. בין אם בגלל היחלשותו של ידיד ישראל דונלד טראמפ, בין אם בגלל חדירתו לסנאט של פוליטיקאי אנטישמי דמוי ממדאני, בדמותו של עבדול אל-סייד ממישיגן, ובין אם בגלל הקולות הצורמים בתוך המפלגה הרפובליקנית, בהובלתו של סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, המאשימים את ישראל בתבוסה.
אבל לפני שניתפס לבהלה וחוסר אונים, כדאי גם לשים את הדברים קצת בפרופורציה: קודם כל, עם כל הרצון האנושי להיתלות בנימוקים שונים ומשונים, כמו מלחמת איראן או מחירי הנפט, מדובר בסוג של מסורת, ששורשיה כנראה עמוקים יותר בתודעה האמריקנית.
העובדות מדברות בעד עצמן, כל נשיא אמריקני בשבעים וחמש השנים האחרונות שכיהן שתי קדנציות, הפסיד את שני בתי הנבחרים במחצית השנייה של הקדנציה השנייה. לפעמים בפער קטן מזה שהיה בשבוע האחרון ולפעמים בפער גדול יותר. הדברים נכונים ביחס לנשיאים אייזנהאואר, רייגן, בוש הבן, קלינטון ואובמה.
יש שני יתרונות ישירים למצב, האחד מיידי והשני עתידי. ראשית, כוחם של בתי הנבחרים האמריקניים יפה בעיקר בכל הנוגע לנושאי פנים, בכל מה שקשור למדיניות חוץ, כולל מלחמות וחרף החלטת סמכויות המלחמה המפורסמת - ידיהם כמעט קשורות. לכן, כל נשיא שנקלע למצב של ברווז צולע בעבר שם את יהבו על מורשת חוץ, כפי שאנחנו יכולים לזכור טוב מאוד את שנותיהם האחרונות של קלינטון ואובמה.
שנית, אחרי שהאמריקאים 'הוציאו את העצבים' על הרפובליקנים במחצית הקדנציה, גדל הסיכוי שבעוד שנתיים יוכל מועמד רפובליקני ראוי לנצח ולספוג פחות נזק וזעזוע מתנועת המטוטלת הפוליטית של אחרי טראמפ. אדם כמו מרקו רוביו, למשל, עשוי להבטיח לישראל עוד שמונה שנות תמיכה אקטיבית שאין דומה לה, במודל טראמפ משודרג.
אפשר אפילו למצוא נקודת אור בעובדה שהדמוקרטים השיגו רוב גדול יותר ולא כזה שנשען על חודו של קול. אחרת, גם המרכז המתון הדמוקרטי (ובו יש לא מעט אוהבי ישראל, גם אם לא מהזן המוגזם שהתרגלנו אליו במפלגה היריבה) היה תלוי בחסדיהם של אל-סייד וחבריו. כעת, מתאפשר לו מרחב גמישות שאולי לא ירעיף עלינו חסדים לרוב, אבל גם לא יוביל קו אנטי-ישראלי מוצהר.
ובעיקר צריך לזכור שזה לא סוף העולם. כן, קצת חשוב מה יאמרו הגויים, בפרט כשמדובר על הגוי סם, אבל חשוב הרבה הרבה יותר מה יעשו היהודים.