"אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים". כך תיאר דוד בן־גוריון את יחסו לרצועת עזה בשיחה עם קציני צה"ל לאחר מלחמת סיני.
ראש הממשלה חזר באותה שיחה על דברים שאמר ערב המבצע, כשהציג את כיבוש הרצועה כצורך צבאי. כעבור חודשים, כשנדרש להסביר מדוע התנגד לסיפוחה, פרש בפני הקצינים את המחיר שלדעתו ישראל תשלם אם תישאר בה.
תיעוד השיחה נכלל באוסף שמפרסם היום (ראשון) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון לציון 70 שנה למבצע קדש.
מבצע קדש נפתח ב־29 באוקטובר 1956, לאחר תקופה של פיגועים מרצועת עזה, סגירת מצרי טיראן והלאמת תעלת סואץ בידי מצרים. בתוך ימים השתלט צה"ל על רצועת עזה ועל חלקים נרחבים מסיני, בשעה שבריטניה וצרפת פעלו להשתלט על התעלה. בעקבות לחץ בינלאומי, שהובילה בין היתר ארצות הברית, נסוגה ישראל בתוך חודשים מהשטחים שכבשה.
בן־גוריון הסביר לקצינים כי ריכוז הכוחות המצריים ברצועה איים על ישראל עוד לפני המבצע. להערכתו, בהתקפת פתע היו הכוחות עלולים להגיע עד מבואות תל אביב. הוא הזכיר גם את חדירות הפדאיון ואת הפיגועים והחבלות שמהם סבלו תושבי יישובי הגבול, ובהם נחל עוז ונירים. "ידעתי זאת, אבל יש שיקולים יותר גדולים", אמר. "ולכן מהרגע הראשון התנגדתי בכל תוקף לאלה שדרשו סיפוח עזה".
במרכז שיקוליו עמדה גם אוכלוסיית הרצועה. לפי הנתונים שמסר לקצינים, חיו בה כ־300 אלף תושבים, מהם 180 עד 190 אלף פליטים. הוא הזכיר את הבתים והשדות שהותירו בדרום הארץ ובאזור רמלה ורחובות, והעריך כי גם לאחר יציאת הכוחות המצריים תמשיך לפעול ברצועה מחתרת שתיאלץ את ישראל להתמודד עם טרור לאורך זמן.
לחשש הביטחוני הצטרף המחיר המדיני והמוסרי. בן־גוריון הזהיר כי המשך השליטה ברצועה מול התנגדות האו"ם יעמיק את בידודה של ישראל, וכי דיכוי הטרור לאורך זמן עלול לפגוע במעמדה בעולם ובתמיכה במהלך בתוך המדינה. הוא חשש גם שישראל תתקשה להשיג נשק בשעת מבחן, ותיאלץ לצאת למערכה מול צבאות המצוידים במטוסים ובטנקים טובים משלה.
בן־גוריון סיפר כי מבצע קדש תוכנן במטרה לצמצם את מספר הנפגעים, והזהיר כי במערכה עתידית גם העורף יעמוד בחזית. "תל אביב תופצץ, חיפה תופצץ, ואנשים ייהרגו. לא לוחמים. נשים, ילדים", אמר לקצינים.
בפרוטוקול נוסף שנחשף תיאר שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, את הקושי להשיג נשק במלחמת העצמאות. לדבריו, עיקר הנשק הגיע מצ'כיה, וישראל רכשה בחשאי אמצעי לחימה גם בצרפת, באיטליה, בשווייץ ובאנגליה. פרס הזכיר באותה שיחה את האופן שבו בן־גוריון ראה את יחסי הכוחות עם מדינות ערב: "ניצחון שלנו בקרב, אין פירושו דווקא הקרב האחרון. אך ניצחון ערבי עלול להיות הניצחון הסופי".